פראג1 – הוסטל

"זאת הצרה, שהקידמה אולי טובה כדי לעשות מאנשים בני אדם, אבל בשביל לחם וחמאה ובירה – הקידמה היא חולירע ממש"
(בוהומיל הראבל מתוך "שיעורי ריקוד למבוגרים ולמתקדמים". מצוטט גם ב"עכבר פראג", ומביע את הרוח הכללית בפראג)

מאד קל להגיע להוסטל בו השתכנתי בפראג. נוסעים לתחנת האוטובוס המרכזית, עוברים דרך מנהרה-נסתרת ליד הרציפים, ומגלים שהגעתם לחניון האוטובוסים של התחנה. משם, הולכים לגדר האחורית ויוצאים דרך אחד החורים בה. פונים ימינה – אתם מתחת לגשר מוזר. עוד שמאלה אחד, ואתם שם: Just Hostel. ההוסטל הזול. ביותר. בפראג. נקודה. שעתיים וחצי לקח לי למצוא אותו, ואני עוד התחלתי מהתחנה המרכזית.

בלילה הראשון חזרתי להוסטל בשלוש בלילה, ומצאתי סנדוויץ' חם על הכרית. כזה שממש עכשיו יצא מהתנור. הסתכלתי סביב. כולם ישנים. אין איש במסדרון – אין איש בבניין שלא נוחר. חמש דקות מאוחר יותר, אחרי צחצוח השיניים – הסנדוויץ' עדיין היה על הכרית. הנחתי אותו על השולחן והלכתי לישון. בבוקר הוא עדיין היה שם (וכבר היה קר). זרקתי אותו לפח.

בלילה השני חזרתי להוסטל בשלוש בלילה, ומצאתי נערה יפנית ישנה לי במיטה. הסתכלתי סביב בחוסר אונים – והערתי אותה. "אהמ" התחלתי בגמגום, "אני לא יודע אם שמת לב לזה – אבל זו המיטה שלי! כל הדברים שלי היו עליה!". "כן, אני יודעת" היא אמרה בנמנום – וחזרה לישון. המשכתי להסתכל סביב בחוסר אונים – וניערתי אותה שוב "תקשיבי, אני ממש חייב לישון – וזו המיטה שלי!". היא הסתכלה עלי בהפתעה: "אז נו, כנס פנימה" אמרה. נכנסתי. זו מיטה די גדולה – אז ישנו בשני צדדיה. בלי מגע ובלי כלום. בבוקר כשקמתי, היא כבר הלכה.

בלילה האחרון חזרתי להוסטל מוקדם, באחת אחרי חצות. הלכתי לישון ממוטט על המיטה. בשתיים, שעה אחרי, נכנס גבר כבן חמישים לחדר. הדליק את האור, כיבה – ונפל ישר על המיטה שלי. 'נו' חשבתי לעצמי מתוך שינה, 'זה יהיה כמו הנערה היפנית. הוא בצד אחד ואני בשני'.
לא עברו חמש דקות, ומישהו הניח עלי יד. "כוסאמק" צעקתי – והעפתי אותה בברוטאליות. הבחור התעורר – התנצל מעומק ליבו וחזר לישון. עוד חמש דקות: יד ורגל מונחות עלי. שוב – העפתי בברוטאליות (הפעם הוא לא התעורר. נפלאות האלכוהול) – לקחתי דברי ועברתי מיטה תוך כדי קללות נמרצות ונפלאות.

לכל מי שהגיע להוסטל היה סיפור איך מצא אותו. שמונים אחוז מהם (או אולי קצת יותר) לא היו המטיילים הרגילים שפוגשים: פילוסוף רומני, חובב אלטרנטיבה איטלקי, שף אוסטרלי, פאנקיסטיות פיניות וג'אגלר ישראלי(!) הם חלק קטן מהטיפוסים שהסתובבו איתי במהלך השהייה שם. חדר החברה היה בעבר ג'אקוזי ענק שרוקן ממים. ליד החלון יש פסי רכבת, שעוברת כל חצי שעה ורק מוסיפה לאווירה. המיטות חורקות ובגדלים מוזרים, הצוות לא יודע אנגלית – והמקלחת נמצאת בחדר בלי מפתח, עם מכונת כביסה, כיור ואנשים שיוצאים ונכנסים ללא הפסקה. ח-ו-ו-י-ה.

בקטנה ורשימות:
1. Just Hostel – אל תאמינו למילה שכתובה באתר. התמונות לא דומות לכלום בהוסטל. את חדר המעונות היחיד בו אשכרה נותנים לאנשים לישון (של 20 מיטות) הם השמיטו. ולא משנה מה רשום: אין אוכל חם ולא בטיח. אניווי, מקום הזוי. מומלץ בחום.
2. הפוסט הבא יהיה הרבה יותר ארוך. סתם, שתדעו.