The Decemberists – The King Is Dead

יש אמירה מסוימת בלהוציא אלבום בינואר, ואני מעריך אותה. כי זה מוציא אותך בכוח מרשימות דירוג סוף השנה*. כי זה לבוא ולהכריז שאתה לא משחק במשחק המבקרים הזה. אתה עושה מוזיקה בשביל המוזיקה. בשביל הקהל. ולא בכדי שידרגו אותה. ללהקה שעושה זאת, כמו הדצמבריסט שמוציאים את The King Is Dead  ב – 18 בינואר (אבל ניתן להאזין לו ברשת כבר למעלה משבוע), מגיע אזכור בבלוג. אם כי סביר להניח שהדצמבריסט היו מקבלים איזכור ממני בכל אופן. כי הם הדצמבריסט, אתם יודעים, ואני אוהב לכתוב עליהם.

רציתי, נורא רציתי, להתאהב באלבום הזה. אבל זה לא עבד. לא שהוא רע – יש בו כמה שירים מצויינים לגמרי (ועוד נגיע לזה. פיסקה למטה), אבל הוא פשוט לא הדבר אליו פיללתי. או ציפיתי. אל הדצמבריסט התוודעתי באלבום הנהדר Picaresque [עליו נכתבה אחת הביקורות המהוללות בתולדות הבלוג!], בו כל שיר היה אגדת עם עם גיבורים צנועים בשולי החברה. האלבום שיצא אחריו, The Crane Wife היה אפילו יותר מזה. הוא היה בעיקר שני סיפורים, The Crane Wife (מבוסס על אגדת עם יפנית) ו – The Island (בהשראת 'הסערה' של שייקספיר) שנשזרו בין שירי האלבום. ומה שהכי מדהים זה ששרשרת השירים מבוססת השירים הללו לא היו הדבר הכי טוב באלבום, אלא דווקא היצירה Shankill Butchers, שחוברה על רוצחים שהתפלגו מצבא העם האירי. זה לא נגמר פה: האלבום הבא, והאחרון לפני הנוכחי: The Hazards of Love נכתב כאופרת רוק. ומה שאני מנסה להעביר בכל הסקירה ההיסטורית הזאת זה שהדצמבריסט סיפרו בחצי העשור האחרון סיפורים, שהלכו וגדלו והגיעו להיקף אופראי בסופם. הם עשו את זה יותר טוב מכל אחד אחר בסצינה הנוכחית, ואני רציתי עוד מזה. וזה בדיוק מה ש The King Is Dead הוא לא.

כי באלבום הנוכחי ביצעה הלהקה פניית פרסה חדה למחוזות הפולק והקאנטרי. השירים הינם שירי עם קלאסיים ופשוטים כאלה – וניתן למצוא בהם סיפור ומסר, כי בכל שיר בסגנון הזה ניתן, אבל הוא לא מונח על פני השטח כמו פעם. הנה, Rise To Me, אחד מהשירים הטובים באלבום, מדבר בשקט וברוגע על מה שניתן לפרש בקלות כ'צריך לעמוד על שלך'. או Rox In The Box – עוד שיר מצוין, נכתב על עבודת כורים. אבל אלו הם שירי אווירה. אין בהם סיפור. וזה חסר לי. יש שם המון מפוחיות, והמנוני עם לחודשי השנה ('המנון ינואר' ו'המנון יוני', שניהם חמודים) – וגם אווירת קאנטרי כללית כזאת שזורחת מעליו לאורך כל הדרך. זה מן אלבום שמנגנים מעל ערימת חציר לאורך השנה. עם מחוות נסתרות לניל יאנג, וספרינגסטין ושאר גדולי זמרי העם האמריקאיים. היאנקים שמנגנים סביב מדורת העיירה.

אפרופו מחוות, מספרים ש – The King Is Dead הוא בעיקר מחווה לשתי להקות. האחת היא The Smiths שהאלבום מתכתב עם אלבומה, The Queen Is Dead מ – 1986. השניה היא REM, וגיטריסט הלהקה, פיטר בוק, מנגן אפילו בשלושה שירים באלבום. את REM אהבתי עזות במאה הקודמת, אבל למרות שאני יכול לזהות את המחווה (אחרי שמספרים לי עליה) ללהקה, היא לא גורמת לי להתלהב מהאלבום. והסמית'ס? מעולם לא היו כוס התה שלי (וסליחה על חילול הקודש). מה שיכול להסביר את הביקורת הפושרת פה. אולי.

[ועם כל זאת כדאי לכם מאד לשמוע את שני השירים שצוינו למעלה, כמו גם את שיר הגעגועים Dead Avery הנוגה שמסיים את האלבום. הוא שאמרתי. לא יצירה רעה. אבל לא הדבר לו חיכיתי]

————
* חוץ מאזכור אקראי ברשימות מזדמנות שילך בסגנון 'תאמינו או לא, אבל האלבום הזה יצא בעצם ב – 2011…'.