הרבי גמזו ומלחמתו בשרי הרפאים: אגדה צפתית-ירושלמית לימים הקרים
[מה זה? מה קורה פה? איפה הבלוג הנורמאלי? אז ככה: הסברים פה. קרדיט לתמונות בבלוג יש בסוף הפוסט]
צוק מהורהר, שיעביר לי את היום. כמה דפים שחטפתי נמצאים באשפה שתיפקדה כתיקי. לא באתי לכאן הרבה. לא באתי לכאן מספיק. מולי פרושה ירושלים, על רחובותיה הצרים ובתיה המשוננים. אותה השנה, דצמבר 1860, הייתה מהבצורות בתולדותיה של העיר. הגשם הראשון הגיע רק לפני כמה ימים. טפטוף דל שהותיר אחריו אדמה בוצית בה בוססו המסכנים שעטים דרך קבע על העיר. חולים, קטועי איברים ושבורי לב. אנשים שצריכים נס ועזרה ואת בוא המשיח. זוהי שעת אחר צהריים מאוחרת, ובקרוב יגמר הזרם. ע"פ הנוהג של אותם הימים ננעלו שערי העיר בשעות החשיכה. אנשים חנו בחוץ. חלקם לא צלחו את הלילה.
מחשבותי נדדו שוב. באתי לפה כדי לקחת חופש מעצמי. אבל נחיל האנשים הסיח דעתי. אפורים-אפורים. חופש מעצמי. אם לא הייתי מנסה להשיג את אותו החופש הייתי מבחין בוודאי בתופעות מוזרות בין גלי האפור-שחור. ברגעים הנדירים בהם אני מצליח לקחת חופש מעצמי אני מרגיש חירות אמיתית. בלי רצון להשתפר, ללמוד, לעבוד, ליצור – אלא פשוט להיות. התופעות ריצדו באוויר, התפלגו כדי לא למשוך לעצמם תשומת לב, נאספו שנית, ואני שקעתי בכמה דפים שהבאתי. רשימות של טיילים בארץ ישראל באותה התקופה משכו את עיני.
התופעות המשיכו לרצד במחבואן מול שערי העיר. הם הקיפו את החומה, כאילו בתור ספורט, כאילו מחפשות חרכים. ייצור מהבהב אחד, לרגע נראה לרגע נעלם, פילס דרכו ועבר דרך שער הרחמים הסגור. צעקות נשמעו, אבל צעקות נשמעות תמיד בירושלים. ואני? עייפתי מלמצוא שקט וחזרתי לעיר. דכדוך קל עטף אותי עת ירדה החשיכה. אני האיש לו מביאה החשיכה את בשורת העצב. ואין איש כמוני יודע את הלילה.
——————————-
הרבי גמזו ומלחמתו בשרי הרפאים: אגדה צפתית-ירושלמית לימים הקרים.
רבי גמזו המאירי נולד וגדל בצפת בכ"א באלול, 1825 („נגרר לעולם בידי תנינים מכניים רושפי אש“ במילותיו שלו). הוא היה העד היחיד לשנות חייו הראשונות, ולכן המתואר בהן מוגזם עד כדי העלבת הדף. המצב משתפר בגיל שש, בו החל עבאדי א' שלמה, אדם אשר הכיר את פנים הכלא העות'מאני כאת כפות ידיו, לקחת את גמזו תחת חסותו. אם כי גם באותם השנים ישנם דיווחים מפוקפקים, כגון מלחמת גמזו בדרקוני טבריה, אשר ראוי לקחתם בערבון מוגבל היות ובימים הללו שכנו הדרקונים בעיקר באיזור ב“ש.
אם נאמין למאירי, אזי כבר מהרגע הראשון הצטיין הוא באלימות. נקיה כמלוכלכת. חייו הצעירים התחלקו שווה בשווה בין החדר, שם למד תורה, לבין השדה. בו למד לכתת מזמרות לחרבות. קרב התורה ושדה המלחמה המשיכו להוות ניגודים בולטים בחייו של גמזו, עד שבגיל 13 החליט שהוא מצטיין דיוק בבשני דברים: מצפון וחוש מדוקדק לצדק לצד אלימות אדירה. הוא עבד על שניהם במלוא המרץ. וכעבור שנתיים, הגיע תובנה נוספת, שיש לו כוח רצון עז מהממוצע. ומדויק ממנו. גמזו, במילים אחרות, החליט שהוא אובססיבי. בצורה מדעית כמעט החל להפנות את אובססיותו כלפי פיתוח הגוף והנפש. חצי יום מאמן עצמו למוות. חצי יום מאמן ראשו עד עייפה.
בצפת מובילה התורה את האדם לקבלה. ומשם לתורת הנסתר. לספרים שחבויים במרתפים המעופשים של צפת, ומכילים סודות אדירים של רבי מגים מכל הדורות. גמזו נדבק לאלו בהתלהבות יתרה. ולמד, וחרש ושינן והמציא נוסחאות וקסמים חדשים בכל רגע בו לא עסק באלימות ישירה. בן שש עשרה היה כשהצליח לתקשר עם העולם הבא. הוא גילה חוקי גימאטריה עליהם איש לא ידע, והציג את הנסתר באור חדש.
בגיל שמונה עשרה דקר גמזו ראש כנופייה יריבה. שעשה עיניים לדליה בת יעקב אשר הובטחה לגמזו כדת וכדין („מסיבות מצפון“). זה היה רגע של לפניו ואחריו. משהו נשבר בו. באותו השבוע הגה את רעיון 'האלימות המוסרית'. ממציא מחדש את הפילוסופיה דרכה זרעו צבאות הרס בעולם מזה אלפי שנים.
כמו כל צעיר חדור אש ואמונה שמצא את האמת, נאספו גם סביב גמזו צדיקים. האמונה העצמית היא הגדולה שבכריזמות, ומושכת את מיטב הפתיים. הם החלו לחקות את דרך רבם. תחת הנהגתו הפכו אימוניהם למוזרים עד הזייה. לעת עתה ניהלו את עניין המצפון בעיקר בינם לבין אלוהיהם. בגיל 18 קיבלו הצדיקים הלבנים של גמזו מוניטין של השודדים האכזריים בתפר בין טבריה לצפת. הם היו חשאיים כתן וקטלנים כזאב הערבות.
לקח להם זמן, לעותומנים, בימים ההם. ורק ב – 1850, עת מלאו לגמזו 25, הוציאו הטורקים הישנים כופר על ראשם. זהיר כמו זחל בין פילים, נאלץ גמזו לנטוש אנשיו, ולנדוד בין כפרים. עד שמצא מסתור בירושלים. עיר שהייתה כה גדולה, בעלת כעשרים אלף תושבים, עד שאשף מיומנויות לחימה קוסם יהודי זה יוכל להתחבא בה ללא בעיה. שם מצא מסתור, אלוהים יודע למה, אצל מרים מקלבאום. גרמניה מסיונרית וגם, במקרה, מכרתי הטובה. מרים אימצה את הקוסם היהודי לליבה. היא ניווטה את צידו האלים לכיוונים טובים. להגנה מפני האיומים הנסתרים שעומדים מול העם. ביחד נלחמו בשדות שבין הייקומים בשלל שדים מפחידים. גמזו למד להתגנב, להחריש, להיות מינימליסט בתנועותיו ומקסימלי בנזקיו. הוא היה מפלצת מפחידה לבושה גלימה לבנה, עם מכנסיים צמודים שהבליטו שרירי תאומים אימתניים. ועל כל זה, איש לא ידע. סוד שחולק בבטחה בינו ובין מרים.
——————————-
כולם זוכרים את הבצורת של דצמבר, 1860. איש לא זוכר את המתקפה של אותה השנה. כי הגשם הראשון, של דצמבר, הביא עימו לא רק מי ברכה. הוא הביא עימו גם את אלמג'בר. בימי חייו, איפושהו בסביבות המאה ה – 13 – עם התעוררות תנועת הקבלה – היה אלמג'בר מכשף בעולם שסלד מקסמים. ולפיכך, סלד אלמג'בר מהעולם. כל כך סלד, עד שזמם להשמידו מעל פני האדמה. ביחד עם גמליאל, אברבאנל ודרדסאל, תתי-מגים זוטרים אחרים, ניסה אלמג'בר להביא כאוס והרס לעולם. והבוא הביא. אם כי לא באמת בסקאלה שהוא תיכנן, אלא יותר בסקאלה מקומית. מאד מקומית. משמע: ביתו נהרס. לשלוש התרנגולות של השכנה שלום.
אבל היה שם קסם באוויר, או שמא היה זה השטן שיצר אותו. קסם שכלא את רוחם של הארבעה עד הבצורת הבאה. וכשתמה הבצורת, תם גם מעצרם. אך המעצר הממושך בין המימדים לווה בשכר. שכר יקר. כי חלק מהם נשארו שם, ועתה הם ריצדו – דמויותיהם עוברות מדי דקה, מדי שניה, בין אינסוף מימדים. מתעכבות לשניה יותר מדי בזה שלנו, וממשיכות במעבר. אלמג'בר וחסידיו ראו הכל. הם ראו מימדים עם ספינות בעלות רגליים, וכאלה בהן על החלונות תלו ביצים ששרו מדי לילה. הם ראו ואספו שינאה יוקדת למין האנושי, לפלאחים ולמסכנים המועטים שבארץ ישראל. אספו שינאה עד שהפכה זו לנשקם הבולט והשתחררה.
——————————-
זה קרה בליל בדצמבר הקר. בשעת הברחת שערי העיר, למען יוכלו השומרים לישון מבלי לחשוש מי ישמור על השומר. ועם ההברחה, מותשים מעוד יום עבודה ארוך, פנו אוזגור טריפולינו ואץ' הגבוה למרצפות המובילות למעונם – כוך טחוב במרגלות הרובע המוסלמי. לפתע קרקשה הדלת. אוזגור ואץ' הסתובבו בפתאומיות אחורה, ושזפו עיניהם במחזה יוצא דופן. דמות מרצדת, לעיתים שקופה, לעיתים נעלמת ולעיתים מופיעה במלוא הדרה, התקרבה במהירות. אץ' צרח, אך הצרחה נשארה בגרונו עת משכהו גמליאל לסיבוב מהיר בין המימדים שהשאיר, או יותר מדויק: השאיר חלקים ממנו, מוטלים על רצפת ירושלים. מזלו של אוזגור לא שפר עליו. אלמג'בר התקרב אליו בשקט, וביד שעוברת בין ייקומים שונים נגע, קלות, בליבו. גורם לו לדמום למוות. זה היה קצר, וזה נגמר. הארבעה חייכו בהקלה אחד לשני. ניסוי כלים ראשון עבר טוב.
ארבע עשרה אנשים נקטלו באותו הלילה. כולם בבתים שמקיפים את מעונו של גמזו. צעקותיהם פוזרו על כל הייקומים, חוץ מעל זה שלנו, ובערי ירושלים השונות התעוררו אנשים בבעתה לשמע צעקה מבהילה, רק כדי לפטור אותה בהינף יד ולחזור לישון. ובבוקר,כשהתגלתה הזוועה, הואצה השמועה אל אוזנו של גמזו. מגינה הנסתר של ירושלים. לובש הגלימה הלבנה, מכסה ראשו בכיפה גדולה, ומומחה למוזרויות מקומיות. מגן ירושלים לא ינום! נשבע גמזו לעצמו, פיהק, והלך לשתות קפה. אמן הלחימה התעורר עייף.
——————————-
עדי ראיה. היו עדי ראיה, שראו את הארבעה מרצדים. הם קראו להם רוחות רפאים של העבר, שבאו לנקום בנו. האשימו את כל החוטאים והמסכנים שחיפשו עזרה בעיר, והסיתו ללינץ' המוני בחוטאים. את גמזו זה לא קנה. לא שלא האמין הגיבור הלבן ברוחות רפאים, אלא שלא האמין בכוחותיהם האינסופיים של אלו. בתפישתו של גמזו היו רוחות הרפאים יצורים מסכנים שנלכדו בין העולמות. כאלו שראויים לנדבה רוחנית. ולא יצורים רצחניים רבי עוצמה.
הוא התייעץ בכל מי שרק יכול היה, אולם נראה היה שלאיש לא הייתה אופציה מוצלחת מזו. ועם רדת החשיכה, כשהחלו הצעקות להישמע מחדש, ישב עם מרים וליבן את אפשרות ההתייעצות בנסתר. בידעונים, קוראי הקפה, טביעות הרגליים וכפות היד של העיר. אלא ש'בלתי אפשרי להפריד שם את המוץ מהתבן', התלונן גמזו. 'יותר מדי היצע. יותר מדי שרלטנים שמאמינים באמת ובתמים בכוחותיהם' הסכימה מרים. 'מה לגבי הזה, החדש, שבעמק עושי הגבינות?' חקר גמזו. 'מזויף' ענתה. גמזו הרים גבה. הוא ניבא שאגווע עד מחר' גיחכה.
בלילה נפטרה מרים מדום לב. כי גם בזמנים הקשים ביותר מתים אנשים מסיבות באנאליות. וזה תמיד נראה מיותר.
עם בוקר ניגש גמזו לידעוני מעמק עושי הגבינות. הוא מצאו מנמנם בניחור כבד על גב אחד הדוכנים. לאחר התעוררות קשה, שחייבה את גמזו לקנות שני ספלי קפה לבחור חסר השניים, הם ישבו לדבר. הבחור החזיק לגמזו את היד. לא כי זו הייתה שיטתו לראות נסתרות, אלא סתם ככה כי זו הרגשה נעימה. בסיומה של שיחת 'אני רואה עושר גדול בעתידך' נאנח הידעוני. 'המידע, ה*לא מרגש*', הדגיש, 'שאתה מעוניין בו נמצא בספר יזהר ז', פרק כ"ב. ואני לא אומר את זה כאדם שמצוי בתורת הנסתר. אלא כאדם קורא'. הוא נאנח עמוקות והוסיף 'אתם… אנשים… תמיד רצים לפתרון הנסתר לפני שהאופציות ההגיוניות מיצו עצמן'.
——————————-
ספר יזהר הכיל גירסא שונה מעט של סיפור אלמג'בר. גירסא בו הייתה לו, בנוסף, עוזרת. אביכבד בעלת המצפון. שהיות והיה לה מצפון, הוקל עונשה. וכבר בשנת 1776 יצאה לחופשי. כמעט כמאה שנה לפני שאר הפוחזים. ע"פ האגדה, לאחר מסע הרג לא מכוון שנמשך יומיים, מצאה בסופו של דבר אביכבד את שלוותה במרתף העמוק של הכנסייה הסוריאנית. מקום בו התיישבה בעוגמה בצללים, מטופלת ע"י הכמרים כמורי הלב. גמזו הכיר את הכנסייה. הוא הכיר את המרתף שלה. אבל לא הכיר איש שהכיר את אביכבד.
בדיקה דקדקנית של המרתף לא הועילה. יש גבול לכמה אפשר להבין כשהצללים רוקדים מסביב. עד שאחד הצללים לחש לפתע, בקול מרטט 'גמזו המאירי'. גמזו הביט בחדות לאחור. הוא לא היה רגיל שמפתיעים אותו. וכשהתנער חזרה לחושיו לאחר מחצית השניה. 'אנחנו מכירים?' שאל באגביות את הצל בעודו בוחנו. הצל ריצד.הופיע, ונעלם. לשניה יכולת להבחין בדמותה של אישה מהלכת בו. ורגע לאחר מכן לא היה שם כלום. אבל הצל דיבר, ובקולו המרטט אמר.
'לא.'
'וזה מוזר, גמזו המאירי. מוזר מאד. כבר כמעט מאה מתהלכת אני, לכודה במישור שבין הייקומים, נמצאת בכולם ובאף אחד. סובלת ולא יכולה להתיישב. חזיתי בדומה ובשונה ביניהם. הבחנתי איך בכולם מופיעות אותן הדמויות, שמשתנות לאיטן ע"פ המרחק בין הייקומים. ראיתי אנשים חוזרים ואנשים נוצרים. אבל רק דבר אחד ראיתי רק פעם אחת: אותך, גמזו המאירי. האיש שנגרר לעולם ע"י תנין מכני רושף. אתה מופיע רק במקום אחד: רק פה. גמזו המאירי'. והיא המשיכה. משתמשת בשם המאירי כל משפט שני קל היה לראות שהייתה בגפה זמן ממושך, ומילים אינספור זלגו ממנה לאחר ששיחררה נצרתה. גמזו הקשיבה בסבלונותו האינסופית, מהנהן פה ושם, מוסיף הערות בונות או משעשעות במקומות אחרים. לאביכבד היה רעיון, אחד הגתה בו כבר שנים. תיאוריה שלא יכלה לבדקה עד היום. גמזו הנהן, והבין, ונידב עצמו כשפן ניסויים אנושי.
בחוץ ירד החושך, והקטל החל ברחובות העיר.
——————————-
בתוך החשיכה הסתתר לו גמזו. כמו צל לבן בים של אפלה. הוא הביט וחיפש במבטו החוקר. עד שנתקל במה שרצה: ארבעה צללים מהבהבים מדדים להם ברחובות העיר הצרים, ומחפשים צרות. הקורבנות היו עכשיו המסכנים, החולים, המצורעים והעניים שצבאו על העיר ולא ידעו היכן להסתתר. הם פחדו, אך לא יותר מדי. יש כאלה שהתרגלו מזמן לצד המפחד של החיים.
ארבעת הצללים המרצדים, לרגע אנשים ולרגע כלום, עצרו מעל אחד כזה שישן ברטיטות קור קלות. הם גיחכו קלות, באותו האומץ בו ניחנים עושי הרע שאין להם טורף בעולם. וזה הקפיץ את גמזו. מצויד בלב הולם ושרירים רועדים שסירבו להישמע לפקודותיו, התייצב הוא מאחוריהם. עצם עיניו בחוזקה, התפלל לאלוהיו, או לאיזה אלוהים שלא נמצא שם, ורקע ברגלו. מיתרי קולו סירבו להוציא קול. רוח קרה נשבה סביבו. ועוד אחת. הוא שמע זעקה חלושה אינסופית – ופתח עיניו. ארבעה אנשים, זקנים וכבר לא כל כך מרשימים, נפלו עייפים על הרצפה. אלמג'בר, גמליאל, אברבאנל ודרדסאל. את מלאכת המשפט תשאירו לאחרים – גמזו היה בענייני הצדק, ובלי לחשוב פעמיים שלף את חרבו הלבנה, ובארבע אבחות מהירות ניקב את הארבעה.
'אביכבד צדקה'. הוא חשב, והבין, בסוג של גאווה, שמסיבה מסוימת, לא ברורה, הוא מהווה ניקוז למימד הנוכחי. קוטב צפוני של מעבר בין מימדים. יש שאלות שראוי שיענו עליהן, אבל אין איש מכתיב שהתשובה תגיע מחר בבוקר. גמזו הלך לישון.
——————————-
ומרחוק ישבתי אני. צופה בלילה נעלם ובגשם יורד על יום חדש ואופטימי. כותב רשימות במסתורי שעל שפת הצוק. מאריך ואומד מחדש את הסלעים שהכרתי כה טוב. בקיפוץ על הסלעים, בלי לגעת בחול, יכולתי להגיע לשערי ירושלים. ושם יכולתי להסתתר, ולכתוב, ולחשוב, ולישון. ולחכות ללילה שיבוא שוב. ובו אצטרך להתחפש שוב ולעזור למי שזקוק לעזרה.
******************************************************
קרדיטים לתמונות: התמונה הראשונה הנהדרת היא כלתו של לוציפר של Noah Kh. שתי התמונות הבאות, שבקלות יכלו להיות דמויות בקרטון נטוורקס, הם פרי יצירתו של Johan Potma. התמונה השלישית היא מאת Naoto Hattori. והתמונה החמישית והאחרונה היא של יוצר-הסיוטים Alex Pardee.
כולם זוכרים את הבצורת של דצמבר, 1860. איש לא זוכר את המתקפה של אותה השנה. כי הגשם הראשון, של דצמבר, הביא עימו לא רק מי ברכה. הוא הביא עימו גם את אלמג'בר. בימי חייו היה אלמג'בר ראש המכשפים בעולם ששנא קסמים. ובתגובה, אלמג'בר שנא את העולם. כל כך שנא, עד שזמם להשמידו מעל פני האדמה. ביחד עם גמליאל, אברבאנל ודרדסאל, תתי–מגים מתוסכלים (מינית) אחרים, ניסה אלמג'בר להביא כאוס והרס לעולם. והבוא הוא הביא. אם כי לא באמת בסקלה שהוא תיכנן, אלא יותר בסקאלה מקומית. משמע: ביתו נהרס. לשלוש התרנגולות של השכנה שלום.
אבל היה שם קסם באוויר, או שמא היה זה השטן שיצר אותו. קסם שכלא את רוחם של הארבעה עד הבצורת הבאה. וכשתמה הבצורת, תם גם מעצרם. אך המעצר הממושך בין המימדים בא עם שכר. שכר יקר. כי חלק מהם נשארו שם, ועתה הם ריצדו – דמויותיהם עוברות מדי דקה, מדי שניה, בין אינסוף מימדים. מתעכבות לשניה יותר מדי בזה שלנו, וממשיכות במעבר. אמג'בר וחסידיו ראו הכל. הם ראו מימדים עם ספינות בעלות רגליים, וכאלה בהן על החלונות תלו ביצים ששרו מדי לילה. הם ראו הכל. והם ראו את גמזו – ושנאו את גמזו. כי גמזו ייצג את כל מה שהם שנאו בקסם. הוא היה טוב. ואלמג'בר ואנשיו שנאו אנשים טובים. בשינאתם החליטו להחריב את עירו של גמזו.
זה קרה בליל בדצמבר הקר. באותם השנים נהגו להבריח את שערי העיר עם רדת החשיכה, אז יכלו השומרים לישון מבלי לחשוש מי ישמור על השומר. ועם ההברחה, מותשים מעוד יום עבודה ארוך, פנו אוזגור טריפולינו ואץ' הגבוה לדרך הפונה הבייתה. לפתע הדלת קרקשה. אוזגור ואץ' פנו אחורה בהפתעה, ושזפו עיניהם באחת המחזות מסמרי השיער שראו מימיהם. דמות מרצדת, לעיתים שקופה, לעיתים נעלמת ולעיתים מופיאה במלוא הדרה, התקרבה אליהם במהירות. אץ' צרח, אך הצרה נתקעה בגרונו עת משכו גמליאל לסיבוב מהיר בין המימדים שהשאיר, או יותר מדויק: השאיר חלקים ממנו, מוטלים על רצפת ירושלים. מזלו של אוזגור שפר אף פחות. אלמג'בר התקרב אליו בשקט, וביד שעוברת בין ייקומים שונים נגע, קלות, בליבו. גורם לו לדמום למוות. זה היה קצר, וזה נגמר. הארבעה חייכו בהקלה אחד לשני. ניסוי כלים ראשון עבר טוב.
ארבעים ושמונה אנשים נקטלו באותו הלילה. כולם בבתים שמקיפים את מעונו של גמזו. צעקותיהם פוזרו על כל הייקומים, חוץ מעל זה שלנו, ובערי ירושלים השונות התעוררו אנשים בבעתה לשמע צעקה מבהילה, רק כדי לפתור אותה בהינף יד ולחזור לישון. גמזו גילה זאת. גמזו לא ידע את הסיבה. אבל גמזו הבטיח לנקום. מגן ירושלים לא ינום! נשבע, פיהק בעייפות והלך להכין קפה.