המדריך ליצירה זרה: היכלי הנשף של מקס ראאבה

מקס ראאבה (Max Raabe) שייך לסוג של גל, לא רשמי, של חזרה לתחילת המאה ה – 20.

הדיסק שלו, Küssen kann man nicht alleine (להתנשק, אי אפשר לבד), יצא אולי השנה, לפני חודשיים בערך, אבל באותה המידה היה יכול להשתלב בלי פעימה באולמות הנשפים של 1920.

בברלין זה קטע כזה, ויש מסיבות שבועיות על טהרת המוזיקה הזו. אנשים נדרשים להגיע אליהן בטוקסידו ושמלות ערב ולפזז ריקודי זוגות מכובדים לאורך ערב שלם.

ראאבה משתייך לז'אנר הזה כבר יותר מעשרים שנה. הוא למד שירה אופראית בברלין, ומנצל אותה, מלבד ביצירות מקוריות, גם ביצירת גרסאות אופראיות ללהיטי פופ כמו 'סקס בומב' של טום ג'ונס (פה! פה! יותר מצחיק מיפה).

הדיסק שלו העיף לי את הכובע מהשמיעה הראשונה; אני מת על התמימות שמשתמעת מהשירים האלה. על האווירה הפשוטה, החמימה, הכיפית והזורמת שלהם.

אם היה צדק בעולם היה מתפרסם פוסט זה בתקופת הגשמים של לפני שבוע וחצי.

[הורדה: שיר הנושא של הדיסק Max Raabe – Kuessen Kann Man Nicht Alleine]
[הורדה: 'אני פה רק בגללך Max Raabe – Ich Bin Nur Wegen Dir Hier]