המדף הז'אנרי: צ'יינה מייוויל – Embassytown

יש כמה דברים שחייבים לאמר על צ'יינה מייוויל לפני שמבקרים ספר של צ'יינה מייוויל.

ראשית, הוא אליל פנטזיה. אחד מחמשת סופרי הז'אנר הנערצים בעולם כיום*. טוענים שהוא נתן דחיפה חדש לז'אנר במילניום הנוכחי, עם שלל יצירות חדשניות להחריד. הוא אבי ז'אנר בשם 'The New Weird'; ז'אנר פנטזיה עם מקוריות כה מקורית עד כדי כך שניתן לראות בה 'מוזרות' (חדשה!).

הטרילוגיה הראשונה שלו, טרילוגיית Bas-Lag – על שם העולם בו היא מתרחשת – היא שילוב של מד"ב, פנטזיה ובעיקר: פנטזיה מדעית. תחשבו 'אלכימאיים', אבל הרבה יותר מוזר.

קראתי רק את הספר הראשון בטרילוגיה, תחנת רחוב פרדידו. בניגוד לשאר העולם שחשב שהוא מקורי, מבריק וגאוני, אני חשבתי שהוא רק מקורי, מדכא ונגרר למדי.

אחרי זה מייוויל החליט להתרחב ולהראות שהוא יכול לכתוב, פחות או יותר, בכל ז'אנר ספקולוטיבי בעולם. הוא הוציא ספר פנטזיה לנוער (Un Lun Dun), אלגוריה חברתית שהיא גם מותחן פסיכולוגי מרתק (העיר והעיר – אחד מספרי השנה של הבלוג בשנה החולפת), ספר פנטזיה אורבנית (Kraken) ובסופו של דבר: ספר מד"ב. ועל ספר המד"ב נדבר היום.

Embassytown מתרחש בכוכב בשולי היישוב האנושי בחלל. זהו מד"ב בלשני, ולא במקרה הרבה מהדיונים בו מזכירים את שפת אם. בכוכב נמצאים, מלבד בני האדם, גזע בשם אריקאי, שמדבר ב*ה*שפה.

*ה*שפה (The Language) מתייחדת בשני מאפיינים. הראשון הוא שחייבים לדבר אותה בשני קולות. כדי לעבור על המכשול הזה מגדלים בני האדם תאומים זהים סוג של מוחות מסונכרנים. השני הוא שאי אפשר לשקר ב*ה*שפה. כלומר, האריקאיים לא יכולים לשקר. בני האדם דווקא כן. מה שגורם לאריקאיים לקנא עד מאד.

גיבורת הספר היא אוויס בנר. ילידת Embassytown שהפכה בעל כורכה ל – Simile. מה זה אומר? זה אומר שאוויס קיבלה איזה משמעות ב*ה*שפה, והפכה למיני-סלב של האריקאיים. במקרה של אוויס המשמעות היא "הילדה שנפגעה ואכלה את מה שנתנו לה". ואם כל זה נשמע לכם כמו בלבול שכל אז אל תדאגו. זה באמת בלבול שכל.

העלילה מתחילה כשמתגלים שני בני אדם, לא זהים ולא קשורים אחד לשני, שיכולים לדבר בשפה. כלומר, יש להם איזה קשר מוחי לא מוסבר. ישר הופכים אותם לשגרירים עם האריקאיים ומפה העניינים מתגלגלים.

כמו בהעיר והעיר, גם כאן צ'יינה מייוויל לוקח תמונת עולם מורכבת על גבול המופרך, ובעבודה עמל הופך אותה למשהו אמין. כמו בהעיר והעיר הוא בודק כל תיאוריה ותת-תיאוריה שנובעים מהרעיון המוביל. הכל מורכב מהגיון מפתיע בפשטותו.

אבל יש ל embassytown כמה בעיות מובנות שהופכות אותו לטוב פחות מהרבה מהעיר והעיר. ראשית, הוא לא באמת מחדש הרבה לעולם המד"ב. אם בשאר הז'אנרים טוענים שמייוויל הפך את הספרות על פניה והשאיר חותם יוצא דופן, הרי שכאן מדובר בספר מד"ב מאד סטנדרטי. לא משהו שטרם ראיתי קודם.

מעבר לכך הדמויות של מייוויל יבשות עד כדי לא קיימות. בחיי שעכשיו, יום אחרי סיום קריאת הספר, אין לי שום דבר לספר על גיבורת הספר. אופי? יופי? אישיות? מה זה בכלל? היא מתארת את כל מעשיה, הסטנדרטיים פחות או יותר, באותה שפה עייפה ומדכאת.

זו בעיה שלא הייתה קיימת ב'העיר והעיר'. שם דמות הגיבור, בלש משטרה קשוח, עד כדי כך קשוחה שרק אזכור תפקידו מספיק לתת לו סוג של אופי.

ההרגשה העיקרית של Embassytown היא ייאוש מבשר רעה. העלילה הייתה מרתקת בסוף החצי הראשון של הספר – אבל אחרי השיא הראשון איבדתי עניין כמעט לגמרי ופשוט משכתי לסוף.

יש מה לקחת מ embassytown. מייוויל זורק אינספור רעיונות בכל עמוד וחלקם מעולים. יש משפטים שאזכור בהמשך וכתיבה מהודקת וזורמת. אבל עלילה מעניינת אין. דברים קורים כל הזמן, אבל משהו ברוח הספר לא זורם.

כמו הרבה מהספרים של מייוויל, גם Embassytown היה מועמד להוגו. הוא לא זכה, וקצת כמו ניל גיימן בזמנו, נדמה לי שחלק מהמועמדויות של מייוויל הן מועמדויות כבוד ולא איכות.

[Embassytown, 2011. נקרא באנגלית, 404 עמודים. 6.5 בסולם ניימן]

——————————
* למה לא מכירים אותו בעברית? כי הוא פעיל שמאל קיצוני בריטי שמסרב שספריו יתורגמו לשפת הקודש.