מועדון הקריאה מפגש 2: Zoo City – לורן ביוקס
[פוסט אורח במועדון הקריאה [הכרזת המפגש] . ארז רונן הוא עליה בדרגה לעומתי; כתב מקצועי. הוא כתב על משחקי מחשב וטכנולוגיה בכל מיני מקומות כולל ynet. יש לו כיום בלוג חדש בשם אנשים שבורים שכדאי לכם לבקר. אחרי שתקראו את הביקורת הזו קודם כמובן. ביקורונת שלי תופיע בתגובות. ניימן]
[אין ספויילרים בביקורת. ספויילרים חופשי בתגובות. ראו הוזהרתם]
קשה, קשה לגדל בעלי חיים בעולם של Zoo City. קחו אותי למשל – אני מגדל חתולה. כשאנשים מגיעים אליי לדירה ומבחינים בה, הם בדרך כלל אומרים "איזו חמודה!". התגובה הכי רעה שאני יכול לקבל זה "אבל אני אלרגי לחתולים! אפצ'י!". שום דבר רציני.
בעולם של Zoo City, בעלי חיים מקבלים משמעות אחרת לגמרי. כל מי שמבצע פשע חמור, "זוכה" לבעל חיים צמוד משלו. מעין התגשמות של האשמה שלו. לדוגמה: רצחת בטעות את אחיך? אחרי כמה שעות יופיע לצידך כבמטה קסם עצלן ויצמד אליך.
החיות השונות, שנעות בין פרפרים קטנים לבין תנינים קטלניים, צריכות להשאר קרוב קרוב לבעלים שלהן. אחרת אלה יתחילו לסבול מתסמינים גופניים לא נעימים. אם בעל החיים חלילה ימות, גורלו של האדם יהיה דומה: ענן ייאוש שחור ומפחיד יופיע לפתע ויגרור את הפושע המסכן אל השאול. לא מספיק מוזר בשבילכם? קבלו עוד פרט: בנוסף לחיה, הפושעים של Zoo City מקבלים גם כוחות קסם שונים לאחר ביצוע הפשע שלהם.
זה קונספט מוזר ביותר, אבל באותה נשימה גם מגניב מאד. מאוד. וזה הלב של Zoo City: עולם עם טוויסט כל כך מגניב, שממש קשה שלא להתעניין בו. מה פשרן של החיות? האם יש קשר בין האישיות של הפושע לבין זהות החיה שנצמדת אליו? איך מגיבים האנשים חסרי החיות לאלה עם החיות? ואיך מצליחים פושעים משוקמים, כאלה שמעונינים לחיות חיים נורמאליים, לעשות את זה כשתמיד צמודה אליהם חיה שזועקת לעולם "תזהרו ממני – אני פושע מסוכן?"
גיבורת הספר, זינזי דצמבר, מנסה לענות על רוב השאלות. היא קיבלה את העצלן שלה בגלל שהרגה את אחיה בתאונת נשק. זה קרה בתקופה בה הייתה מכורה לסמים. אחרי שסיימה לרצות את עונשה, יצאה מהכלא וגילתה שחייה הקודמים, כעיתונאית תרבות, לא ממש חיכו לה. העולם ה"רגיל", לא מעוניין לקבל אנשים עם חיות. היא נדחקת אל שולי העיר יוהנסבורג לשכונה מתפוררת ומסוכנת בה חיים אך ורק אנשים עם חיות. הסיפור כולו, אגב, מתרחש בדרום אפריקה. למרות שזה לא תמיד מורגש,
כדי להתפרנס, זינזי שלנו מנצלת את כוחות הקסם שהגיעו ביחד עם העצלן שלה. היא מסוגלת לאתר חפצים אבודים, וכך היא עוזרת לאנשים למצוא שלל פריטים שהלכו לאיבוד תמורת תשלום. אה, ובנוסף היא גם מנסחת מכתבי הונאה שכוללים בדרך כלל נסיכים ניגריים במצוקה. היא לא רוצה לעשות את זה, אבל אין לה ברירה: היא חייבת סכום גדול של כסף לארגון פשע, והדרך היחידה למנוע מהרעים לפגוע בה הוא לעזור להונאות שלהם.
העניינים מסתבכים כששני בעלי חיות נוספים פונים לזינזי, ומבקשים שתעזור לבוס שלהם, מפיק מוזיקלי ידוע, לאתר כוכבת פופ נעדרת. זינזי לא נוהגת להשתמש בכוחותיה כדי לאתר אנשים נעדרים, אבל ההצעה הכספית הנדירה לא מאפשרת לה לסרב – מה שמוביל אותה למסע מסוכן, שילמד אותה כמה דברים על הצדדים האפלים של תעשיית הבידור בפרט והאנושות בכלל.
עד כאן לתיאור היבש – ועכשיו לרשמים שלי. כתבתי כבר שהקונספט של העולם פנטסטי. להיכנס לספר הזה ולהבין לאט לאט את העולם שלו היתה חוויה סוחפת ומענינת.
חבל שהכל התפרק ברגע שזינזי קיבלה על עצמה את מלאכת איתור הזמרת האובדת. מהשלב הזה הספר הזה הפך לספר בלש טיפוסי, ולמרבה הצער גם לא מוצלח במיוחד. עלילת המשנה של הרכב הפופ ממנו נעדרה הכוכבת פשוט לא מעניינת. החיפושים אחר הכוכבת מטופשים.
והכי גרוע: בכל הזמן הזה בקושי יש התייחסות לעולם. העצלן של זינזי אמנם אף פעם לא עוזב אותה, אבל ההתיחסויות אליו או למצבה הכללי מעטות. לעיתים נדירות יש הצצה לאותו ענן אבדון מסתורי שמגיע לאסוף את הפושעים חסרי החיות – ורק ברגעים האלה, פחות או יותר, הספר חוזר להיות מעניין. כל שאר הזמן הוא פשוט נמרח ונמרח.
בעיה נוספת עם הספר היתה רגשית. יחסית לספר שהופך אשמה לדבר מוחשי – הטיפול ברגשות נעשה בצורה כמעט אוטיסטית. הדמויות פשוט לא מרגישות כמעט שום דבר, ואם כן אז זה בצורה מאוד קרטונית וחד-ממדית.
סיפור האהבה הקטן בין זינזי לבין החבר שלה מטופל ביד כל כך גסה, כל כך לא רגישה – שממש לא היה איכפת לי מה יהיה גורל הקשר הזה. וחבל. כי זינזי עצמה עושה רושם של דמות מעניינת ועמוקה, אך למרבה הצער הרושם הזה נשאר תאורטי בלבד. כל פעם שהיא מתחילה לחשוף בפנינו את הסיפור האישי שלה או העולם הרגשי שלה היא מייד נסוגה וחוזרת לפרסונה האדישה-קולית-סובלת שלה. זה אולי נותן איפיון דמות טוב – אבל זה נותן דרמה גרועה – כי בערך באמצע הספר הבנתי שפשוט לא איכפת לי ממנה או מהסובבים אותה. חבל.
Zoo City מציג קונספט מעניין ועולם נהדר. חבל שמבחינה סיפורית הוא לא מצליח להתרומם. הקטעים הכי מעניניים בו הם פרקי הנספחים הקצרים, שכללו כל מיני קטעים כאילו-דוקומנטריים על העולם עצמו ולא היו קשורים ישירות לעלילה עצמה. חבל. עם יד יותר רכה ויותר מדוייקת בדמויות, והתייחסות פחות צינית לרגשות – זו היתה יכולה להיות יצירת מופת.
***
שאלות מנחות למועדון הקריאה (תרגישו חופשי להתעלם):
* על האשמה: האם החיות מייצגות לדעתכם את האשמה, או שמא מדובר במשהו אחר? אם זיהיתם ב"אנשי החיות" והתיחסות החברה אליהם ביקורת חברתית, או סתם גימיק מד"בי לא מנומק?
* סיפור הרקע של זינזי נשאר מעורפל, מן הסתם בכוונת תחילה. אנחנו יודעים מה קרה לה רק בקווים מאוד כללים, שכן הסופרת אף פעם לא נכנסה לרזולוציות של הסיפור. האם לדעתכם זו בחירה מוצלחת? האם רציתם לדעת עוד על זינזי או שמה שידעתם הספיק לכם?
* הדמויות הגבריות בסיפור מאכזבות אחד אחד – חוץ מהדמות של החבר בנואיט (Benoît). מה לדעתכם כוחה של זינזי כדמות נשית אל מול העיסה הגברית הלא מוצלחת שמוצגת בעולם הזה?
* מיקום: האם יוהנסבורג בכלל ודרום אפריקה בפרט מורגשים לדעתכם מספיק בסיפור, או האם מבחינתכם הסיפור הזה גם היה יכול להתרחש בתל-אביב או ניו יורק ללא יותר מדי שינויים מהותיים?
המיני-ביקורת שלי:
אחרי שפעם שעברה לקח אותנו מועדון הקריאה לתאילנד, הפעם אנחנו מגיעים לדרום אפריקה. יוהנסבורג ליתר דיוק. אם נצרף את זה לספרים של איאן מקדונלד, שכבר היה בהודו, ברזיל וטורקיה – נקבל מיני-גל טרנדי: ספרי מד"ב שמתרחשים בארצות אקזוטיות.
אהבתי את zoo city. אפילו מאד אהבתי אותו. למה אני מדגיש את זה? כי כן הסכמתי עם (כמעט) כל הפגמים שציין ארז. אבל למרות זאת: הכתיבה המעולה, העולם הנפלא והנוף של יוהנסבורג מרענן. לא יצירת מופת. העלילה פגומה מדי וחסר עומק אפי כזה. אבל כן שקל לאהוב.
בכנות? כששמעתי על הספר חשבתי: 'איזה חרטא'. גירסא פנטסטית של יוהנסבורג בה לכל פושע יש חיה קסומה שקשורה אליו? מישהי פה נגנבה על הרעיון של חיות פרא בעיר תוססת. אבל כרגיל, מד"ב זה 'לבצע רעיונות מטופשים בצורה מבריקה' – בדיוק מה שלורן בוקס עשתה. אשכרה הצלחתי להאמין שיוהנסבורג מוצפת בפושעים עם חיות קסומות. יותר מזה: האמנתי שהפושעים סובלים מזה! מטורפים.
האם zoo city פנטזיה או מד"ב? לאיודע. חיות וכשרונות קסמים נשמע כמו מד"ב. מצד שני, יש נסיון מדעי להסביר את עניין החיות כמגיפה. הוא קלוש עד כמעט לא קיים, אבל הוא שם. ראיתי אנשים שהתייחסו לזה בתור סייבר פאנק מודרני: פשעי מחשב, אווירה אירונית. אולי 'פנטזיה פאנק' יותר יתאים פה.
בספר משולבים כל מיני "מובאות". נגיד, דף-IMDB של סרט דוקומנטורי על האיש הראשון שקיבל חיה בעולם. המובאות האלה גאוניים. דרך סופר-יעילה לפתור את בעיית הצגת העולם של ספרי מד"ב\פנטזיה. דמיינו לכם מה רבה הייתה אכזבתי כשגיליתי שחלקם (או כולם?) לא נכתבו ע"י הסופרת עצמה.
זו סיטי היה יכול להיות יצירת מופת אם לעולם המבריק הייתה מוצמדת עלילה בלשית אמיתית. אבל זה לא קורה. התעלומה מבולגנת. לפרקים לא מעניינת. לפרקים לא מובנת. אני מאשים, בלי שום ביסוס עובדתי, את עניין הדדליין המודרני. בעולם בו סופרים חייבים להנפיק ספר כל שנה, אין להם זמן ללטש כל פינה בסיפור. זה הספר השני של לורן בוקס. את הראשון היא כתבה, בלי חרב הדדליין, במשך ארבע שנים. השני? שנה. כמו בית חרושת ליצירות ספרתיות פגומות.
כמה נקודות משלי, עם ספוילרים:
אני גם מסכימה עם ארז. ברגע שמתחילה החקירה הבלשית, הספר מאבד את זה. חלק מהפרקים פשוט לא תורמים לספר בשום צורה שהיא – למשל, הביקור בשוק והמפגש עם הכהן שנותן לה שיקוי לטיהור הנשמה לא תורם לעלילה, לבניית הדמות, לא ברור לי איזו מטרה הוא משרת.
קשה לחבב את הספר הזה – אין בו דמויות מעוררות אמפתיה ויש בו הרבה מאוד אלימות קשה. זינזי אמנם נגררה לפעילויות הנוכחיות שלה עקב הנסיבות הקשות שהיא נמצאת בהן, אבל ההתנהגות והמעשים שלה עוררו בי סלידה. מלבד הפישינג באינטרנט, אחת הסצנות שנחרטו בי היא ההתנהגות שלה במועדון בלילה, כשהיא פוגשת שם את האקס שלה ומתגרה בשומר בכניסה.
כמו כן, כמות האלימות שיש בחצי השני של הספר וההתעללות שהדמויות עוברות שם מחרידה.
אני לא אוהבת את הפורמט של בניית העולם בעזרת ציטוטים מגזירי עיתונות או כתבות, אבל דווקא בספר הזה זה עובד. העולם שהיא בונה מאוד מאוד מעניין, אבל רוב השאלות עליו נשארות פתוחות. זה היה סיפור מאוד אנקודטלי בעולם הזה, מעין "מקרה קצה". הוא נתן הצצה לתוך עולם רחב יותר, אבל בפני עצמו הוא מרגיש חסר פואנטה. "ההתפתחות" של זינזי והבחירה שלה בפרק האחרון של הספר מרגישה מאוד מאולצת.
קראתי את הספר לפני למעלה מחודש, סיימתי אותו עם בעיקר עם תחושת גועל.
הטוויסט העלילתי היה אמנם לא צפוי, אבל לא הרגשתי שהוא מצליח להעביר מסר כלשהו.
ניימן:
הפושעים שם סובלים, זה ברור, וזה אמין.
החברה מסביבם לא מאפשרת להם להשתלב בחזרה ולהפוך לאנשים יותר טובים ולשקם את עצמם.
מצד שני, האם אנחנו היינו מוכנים לגור בשכנות עם רוצחים מוכרים?
גם זינזי, מעין מקרה קצה, שלא רצחה בכוונה תחילה, וקיבלה חיה בעיקר עקב רגשות האשמה שלה [אם הבנתי נכון], אינה חפה מפשע, והחיה שלה הגיעה אליה אחרי downward spiral ארוך של החלטות גרועות.
גם עכשיו, כאדם חופשי, ההחלטות שהיא עושה אנוכיות וחסרות מצפון.
< מגרד בראש>. לא ממש מצליח לסתור את מה שאמרת. אבל עדיין היה בא לי familiar כזה. אז אתנסח כך: לקבל חיה נראה לי כמו פרס. העובדה שזה גורם לחברה להתנכר אליך היא מינוס רציני כמובן. אבל את המינוס הזה היה אפשר להשיג באמצעים פחות כיפיים – כמו קעקוע קסום או משהו כזה.
אגב, לא עושה רושם שלזינזי יש הרבה מה לעשות בקשר לפישינג באינטרנט. בכל זאת, היא מעורבת עם המאפיה וכאלה והם לא נראים כמו חבר'ה שמאמינים בבחירה חופשית.
בינתיים אני היחיד שממש אהב את הספר. צריך להביא לפה את גלי שתחזק דברי : )
דווקא הfamiliars נראו לי כנטל נוראי שצריך לסחוב אותו לכל מקום או להיות בחרדה נפשית אקוטית כשנפרדים ממנו.
זה נכון שאין לה הרבה מה לעשות לגבי הפישינג, אבל ההשתתפות שלה כ"שחקנית" במפגשים בעולם האמיתי עם האנשים והיכולת שלה לשקר לאנשים בפרצוף, שעומדים לאבד את כל החסכונות לעתיד שלהם, קשה להצדיק או לקבל את זה.
טוב. זה קצת כמו חתול. ברוך השם, ללא מעט אנשים יש חתול :p
קשה לאמר מה היא צריכה לעשות במקום. כל התנהגות אחרת שלה תיגמר, מן הסתם, בכדור בראש שלה ובמישהי אחרת שתשקר להן. אני רוצה לחשוב שאני גיבור, אבל אני לא בטוח כמה יש לי יכולת להתנגד למאפיונריים שמאיימים עלי..
בקשר ליוהנסבורג: אני מרגיש את האווירה שלה בספר. הסופרת אפילו עברה להתגרר בשכונה בה מתגורר הסיפור לכמה שבועות כדי לתת לזה תחושה אמינה.
אבל אני מסכים שזו לא כמו ההשפעה של תאילנד על ה – windup girl. בעיקר מרגישים את הסכנה שבעיר; זה משהו ששמעתי גם מחבר שהלך ללמד שם מתמטיקה. חוץ מזה, קשה ליצור הבדלים בין ערים גדולות בעולם. בטח מי שהיה ביוהנסבורג "ירגיש" יותר את המקומות והנופים המתוארים.
אני מאד אהבתי את הספר. אומנם הסוף קצת איבד כיוון, אבל זה לא פגם בהנאה. לדעתי החיות ייצגו את מרכיב האשמה.
זינזי היתה אחראית למות אחיה, אך לא רצחה אותו ישירות והתייסרה רבות על כך.
כפי שציינתי בהמלצתי, עיקר הספר באווירה ולא בעלילה. נכון שהסופרת היתה צריכה להרחיב יותר על החיות, אך אהבתי את הרעיון המקורי.
לא אהבתי את האופן בו הסתיים סיפור האהבה בין זינזי וחברה ואת מצב החבר בסוף הספר, אך אולי הסופרת רצתה להימנע מסוף דביק. אני הייתי מסיימת זאת אחרת…
מצאתי את הסיפור מבריק למרות חסרונותיו ובעיני החיות הן יןתר פרס מעונש, כמו שציינתי בעבר.
דווקא את קטעי הנספחים לא אהבתי ומצאתי מיותרים.
ככלל, נוטה להסכים עם ארז ויערה. חלקו הראשון של הספר, קודם לכניסתה הכושלת לעולם הבילוש. במובנים רבים גם פה מדובר באותו כשל שהתרחש ב- windup girl. עולם מעניין, דמויות עם פוטנציאל לעומק – אבל כשלון במבחן התוצאה (אם כי פה הכשלון מהדהד פחות). חיבבתי מאד את קטעי הנספחים. דרך מוצלחת להסביר את מאחורי הקלעים של העולם הזה ואת ההיסטוריה שלו. פיזור הערפל מבלי לפזר אותו עד הסוף. לא ידעתי שאלו לא נכתבו על ידי הסופרת, אבל זה מסתדר לי בראש. הם היו מוצלחים יותר (מי כתב אותם, אגב?)
נקודות לחיוב בספר: ראשית. הוא דיי זורם. יותר בתחילתו, פחות לקראת סופו. נסיון הסופרת להכניס עוד ועוד נקודות תפנית היה קצת טרחני בעיניי. אהבתי, למרות הכל, את דמותה של זינזי. בעיקר כי הייתה בדמות שלה כנות ואנושיות לרבות המודעות העצמית החלקית והנטייה לאופיטמיות פסימית.יתר הדמויות היו שטוחות לחלוטין.
דיי חיבבתי את הרעיון הפתוח והעמום שמאחורי משמעות החיות. מובן שיש הקבלה מוחשית לתחושות אשמה (נדמה לי, אגב, שבאחד הנספחים הקטנים גם אומרים מפורשות שלא תמיד צריך לבצע פשע כדי לקבל חיה, ובאותה מידה – לא כל פושע מקבל חיה), אבל אהבתי לחשוב שמדובר בהמחשה גרפית של תכונת אופי מסויימת, שבאה לידי ביטוי רק בהם. תכונת אופי שקודם לחיות לא היינו כלל מודעים לה: אולי מדובר בפושעים שלא נועדו להיות פושעים. אהבתי גם שלא ברור מאיפה מגיעות החיות – היה נחמד בעיניי לקרוא נספח קצר שמגלה קצת על קורות החיות, נקודת המבט מבחינתן: האם הן מופיעות סתם כך כדי להצמד לאדם? האם הן לפתע שומעות איזו קריאה פנימית לאדם שלהן? אולי הן ביצעו מעשה כלשהוא?
ביחס לסיפור האישי של זינזי. בתחילת הספר נטיתי להסכים עם המעטת הפרטים. זינזי אדם סגור. אנשים עם חיות הם סגורים ואנחנו זכינו להכנס לעולם הזה כמעט כאילו היינו אחד מהם. בהמשך הספר, ההרגשה הזו הפכה לתחושה שמדובר בעצלות, או ברצון שלא להתחייב לפרטים הקטנים, וזהו לטעמי חסרונה הגדול של הדמות.
יש ב'תודות' רשימה של אנשים שכתבו את התוספים. נגיד, איזה עיתונאי מוזיקה כתב את הראיון הפקטיבי עם אודי הורון.
אם הבנתי נכון – פסיכופתיים לא מקבלים חיות. שאר הפושעים: כן. זה כמעט כמו סימן לאנושיות (הפוך על הפוך כזה). במקרה של זינזי עצלן ממש מגלם את תכונות האופי שלה. מילולית :p היא בחורה מוכשרת בצורה יוצאת דופן, שמצליחה לחרבש לעצמה את החיים בגלל עצלנות ושיפוט מוטעה בנקודות קריטיות.
חסר… חסר בספר הזה עוד. עוד רקע של העולם. עוד רק של זינזי. עוד רקע של החיות. וכו'. הוא מרגיש כמעט כמו אקספוזיציה לסידרה, רק שלמיטב ידיעתי לא מתוכנן המשך.
רגע, מה?
רווח לספוילרים –
אם פסיכופטים לא מקבלים חיות, איך אנחנו מסבירים את הסוף? ה"רע הראשי" היה פסיכופט מטורף, רשע מרושע ללא שום מניח חוץ מלהיות רע. בכלל, מוזר לי שזה עדיין לא עלה – רק אותי הסוף הזה עצבן, אבל ממש ממש עצבן?
אני מבין את הנסיון לקשור את כל קצוות החוט אל תוך קונספירצית פשע אחת גדולה- אבל הרגשתי שזה נעשה בדרך כל כך מרושלת ולא מנומקת שזה פשוט לא עבד.
כן, אהמ. היוצא מהכלל למען הנרטיב שלא מעיד על הכלל? באמת היה קצת טיפשי לשים פתאום איזה רשע קומיקס כזה.
הסוף היה ממש גרוע. אני מאשים את זה בעניין ה'ספר בשנה' הזה. בעיקר כי אני לא מוצא שום נימוק אחר.
וואו, עשיתם לי חשק לקרוא… 🙂 אולי אני אפתיע את בעלי במתנת יומולדת מוקדמת… אני מניחה שלא יצא תרגום בעברית עדיין, נכון?
טרם טרם. אגב – אני הרבה יותר ממליץ על הספר הזה: http://www.neiman.co.il/2012/06/4036