המדף הז'אנרי: Lockstep – קרל שרודר
יש זרם אמנותי של מדע בדיוני, שדוגל בעתידנות מינימלית: הצמדות לחוקי המדע הקיימים.
זה אומר שאי אפשר להמציא עולם בו הופכים חול לזהב, ואי אפשר להמציא מסע בזמן. ואם האנושות בסיפור שלך מיישבת את כל החלל, היא צריכה לעשות זאת תוך כדי ציות למגבלות מהירות האור.
זה חוק נהדר בתכל'ס. הוא יוצר חיץ בין ספרי מד"ב לפנטזיה, ומכריח סופרים לחשוב על פתרונות יצירתיים.
הבעיה מתחילה כשסופר מתאהב בפתרון שלו, והופך אותו למרכז הסיפור. כמו שקרה לקרל שרודר.
ב-Lockstep אנשים ערים יום אחד, ואז נכנסים לתרדמה של כמה חודשים\שנים (בזמן שמחזור אחר של האנושות מתעורר מהתרדמה וחי את חייו). כך אפשר לקפוץ מאלפא סנטורי לכדור הארץ, ולמרות שהמסע אורך כמה שנים, זה יראה לכל מי שב"צעד הזמן" שלך, כאילו עבר רק יום.
זה רעיון חמוד. קצת דומה לעולמיום של פיליפ חוזה פאלמר, אבל חמוד.
רק שהרעיון הזה מספיק למלא שני עמודים. מעבר אליו, הספר הוא שיעמום טוטאלי. Lockstep כל כך משמים ומגוחך שכמעט נרדמתי בזמן כתיבת הביקורת הזזזזזזזזזזזז
טובי מק'גוניאל בן ה-17 נמצא במשימה חשובה! משפחתו מנסה לקבל זכיון ליישוב כוכב, וטובי נוסע לאחד הירחים שלו, כדי לצרף אותו לזכיון. בשביל לא לבזבז את חודשי המסע הארוכים, נכנס טובי לתרדמה במיטת השינה של הספינה.
כשטובי מתעורר, הוא מגלה שעברו 14,000 שנה. בתקופה הזאת השתלטה משפחתו של טובי על הגלקסיה בדרך קסם. אחיו, פיטר, הפך לקיסר הגלקסיה, שזה דיקטטור של 70,000 עולמות.
טובי עצמו, שהלך לאיבוד עד כמה שכולם יודעים, קיבל מעמד מיתולוגי של "קיסר הזמן". הנבואה, שאמא שלו המציאה מהאוויר ושאר הגלקסיה אימצה מסיבה כלשהי, ניבאה שטובי יחזור לייקום ויציל אותו. אוי אלוהים, דורון פישלר היה נכנס לאמוק אם הוא היה שומע את זה.
איך קרה שמשפחתו של טובי חיה אחרי כל כך הרבה שנים? בגלל מנגנון ה-Lockstep שהזכרתי בהקדמה. מנגנון באמת חמוד, אבל גם הרעיון המעניין היחידי בספר. כי שאר הרעיונות נשמעים כך:
"צריך לבנות עולם בו לא תהיה לאנשים סיבה להיות אלימים"
אתם יודעים, רעיונות רחוב סומסום כאלה. ומה שהכי יפה זה שבזמן שדמות אחת הוגה את הרעיון המאד פשטני הזה (שהגה הסופר), דמות אחרת (שכתב הסופר) ישר מחמיאה לה על כמה הרעיון מעולה ואיך היא אף פעם לא הבינה ש"אלימות לא מתרחשת סתם ככה. יש סיבות לאלימות". הכי 'יהללך זר ולא פיך', לא?
בעלילה מנסה טובי, בו-זמנית, להתאחד עם משפחתו, להסתתר מהם, וללמד אותם את הלקח (שהם מעולם לא חשבו עליו בעצמם!), שלשעבד 70,000 עולמות זה רע (אפילו 'רע מאד!', אם תשאלו את טובי מק'גוניאל).
בדרך הוא פוגש כל מיני דמויות שיצאו מסדרות מצוירות של האייטיז. בין קטע אקשן אחד למשנהו, הם דנים ביניהם בשיא היבשושיות על מנגנון ה-Lockstep. כאמור, הדבר היחיד שהשקיעו בו מחשבה בספר.
העלילה, כמו כל הדברים ב-Lockstep פשטנית כמו סרגל. אלה רעים-אלא טובים, זאת נבואה, וזה צריך למלא אותה. שוב, סדרות מצוירות של האייטיז.
Lockstep מתיימר להיות ספר מד"ב מלא רעיונות למבוגרים, אבל במציאות הוא בעיקר משחזר בפשטנות שורת רעיונות קלישאתיים מהעשור האחרון. הפשטנות הזאת גורמת לו להיות קריא, וזאת הסיבה היחידה שהצלחתי לסיים אותו.
אז לא, אני ממש לא ממליץ על הספר. ואם אתם מחפשים ספר מד"ב עתידני מלא רעיונות – תגידו, על צ'רלס סטרוס שמעתם?
[Lockstep – קרל שרודר (אמזון