המדף הז'אנרי: יומו של השלושרגל

כבר בנעורי הנחתי עין חמדנית על אוסף הספרים של בן דודה של אמי. ראשית, הוא כמעט היחיד מהמשפחה שאוהב את הז'אנרים הנכונים, ושנית – הוא לא רק אוהב, אלא גם קונה וקורא בכמויות היסטריות.

הוא קלט את הקטע שלי ודאג להשאיר את אוסף ספרי המד"ב הנדירים שלו מחוץ להישג ידי הזריזה.

בביקור האחרון קפצתי אליו כדאי לשאול כמה ספרים של אומברטו אקו – לקראת ביקורו ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים – וגיליתי הפתעה: הבחור סידר את אוסף ספריו!

המשמעות מבחינתי התבטאה בקופסאת קרטון גדושה שנמצאת ליד הדלת, ומלאה בספרים שיש לו עותקים כפולים מהם. כמעט הכל מד"ב ופנטזיה.

אספתי אותה בלי לחשוב פעמיים: יש שם את 'הקיסם בעינו של אלוהים' המופתי, 'גדול ורחב הוא העולם של אסימוב' – וגם את יומו של השלושרגל. קלאסיקת מד"ב מ – 1951.

ביל מאסן מתעורר בבית חולים ליד צומת סואנת – ולא שומע דבר. לא מכוניות, לא אנשים, לא צפירות ולא המולה. מוזר.

הוא גם לא רואה דבר, היות ועיניו חבושות בעקבות פגיעה קלה שחווה לפני כשבוע. הוא שוכב ומחכה לאחות.

כשזו לא מראה סימני חיים, אוזר ביל אומץ, מסיר תחבושותיו, ומגלה עולם אמיץ חדש. עולם בו כשתשעים אחוז מהאוכלוסיה התעוורה בעקבות מטר מטאורים מוזר. עולם הולך ונהרס עם מיעוט אנשים רואים שמנסים להדריך את השאר בנבכי הפוסט-אפוקליפסה.

אבל העיוורון והבלבול היא הקטנה בבעיות העולם.

האיום האמיתי לאנושות מגיע מכיוונו של צמח בשם השלושרגל. מה מייחד את השלושרגל – צמח פרי הנדסה גנטית סובייטית מסתורית – משאר הצמחים? שתי תכונות עיקריות.

הראשונה, ועליה שמו, היא שיש לו שלוש רגליים; הוא מסוגל להוציא את הפקעת שלו מהאדמה, ללכת להסתובב בעולם ולהתעסק בתחביביו. מהו תחביבו העיקרי של השלושרגל? אנשים. בעיקר אנשים מתים, במצב רקבון מתקדם ונוח לעיכול.

לשלושרגל לשון ארסית ארוכה שיכולה להמית בן אדם בהצלפה ממרחק כמה מטרים, ולמרות עיוורונו הוא ניחן כנראה בכמה חושים מצויינים אחרים שמקלים עליו את ההתמצאות במרחב.

עד עתה היו לאנשים את העיניים כדי להישאר השולטים במצב, אבל מכשנעלמה הראיה, נעלם היתרון האנושי, והשלושרגלים יוצאים לציד.

נשמע מוזר? פארודי כמעט? אבל זה לא. יומו של השלושרגל הוא מהספרים המשובחים, סוחפים ומקוריים שיצא לי לקרוא לאחרונה. לקחתי אותו איתי לטיסה והמשכתי לקרוא גם אחרי לילה בלי שינה ברכבת הארוכה שמובילה לביתי בברלין.

השנה היא 1951, הסובייטים רעים ומסתוריים, הגברים אנשי מעשה והדמויות מלאות תושיה. יומו של השלושרגל לא מכיל רגע אחד דל. אם אין קטע אקשן, אז יש תיאור של כמה שנים עתירי אירועים על פני שלושה עמודים שמעבירים אותך ביעף בהיסטוריה החדשה של העולם. ואם לא זה, אז יש דמויות, ויחסים והסתעפויות. תמיד קורה משהו, והוא תמיד סוחף.

עם זאת יש לי תלונה אחת לספר: והיא הדמויות עצמן. הן קצת… קרטון. יש להן דעה אחת או תכונת אופי אחת (הדתיים, שונאי הצמחים, המהפכנים החברתיים, הרעים וכדו') וזה קצת משעמם מתישהו.

הכי גרוע הוא הגיבור המספר: ידוע לכל שקשה לכתוב בגוף ראשון גיבור בעל אופי ממשי – מלבד דוגמאות קיצוניות כמו 'לוליטה'.

כאן לקחו את זה לקיצוניות: הגיבור מתאר עצמו בעיקר בעזרת מעשים – מה שגורם לו להישמע כמו אקשן-מן חסר אופי. כן, מדי פעם הוא מדבר על השקפותיו, או רגשותיו – אבל קטעים אלו באים כנאומים פילוסופיים שמעבירים איזו נקודה על העולם, אבל לא באמת תורמים לאופי הדמות.

עורך מודרני היה מקבל דמות כזאת קצת פחות. פעם, נדמה לי, היה הדבר יותר מקובל.

עם זאת, הספר מאד מאד מאד מומלץ לקריאה. הוא זכה להמון תודעה בעולם, שתי גרסאות טלוויזיה (האחרונה מ – 2009! מישהו צפה?), קומיקס, תסכיתי רדיו – ואני עדיין מחפש לסרט שבמאי הוליוודי מלוטש יכול לעשות ממנו מטעמים. ונסיים בשורה ממופע הקולנוע של רוקי שתשכנע אתכם סופית:

"I really got hot when I saw Janette Scott fight a triffid that spits poison and kills."

(רציני! זה מפתיחת הסרט – וה Triffid שם הוא השלושרגל המדובר שלנו מהפוסט)

(רק לי יש עכשיו חשק ללכת לשחק – בפעם המליון ומי יודע כמה – ביומו של הטנטיקל? דאם. צריך להקדיש פוסט למשחק הזה בהזדמנות)

[ג'ון וינדהאם – יומו של השלושרגל. 267 עמודים קטנים ומהירים. ציון: 9.5]