המדף הז'אנרי: פרשת ג'יין אייר – ג'ספר פורד
אני אוהב היסטוריה אלטרנטיבית ואופרות חלל. אני אוהב גם ספרי בלשים, רוחות רפאים ומסע בזמן.
אם אכתוב ספר, הוא יהיה כנראה באחד מהז'אנרים הללו. או – רגע – יש לי רעיון – שהוא יהיה ספר שישלב את כולם! בלש רוחות רפאים על צי ספינות חלל בא"י של המאה – 18 שנוסע בטעות למאה – 16. נשמע פארודיה, נכון?
זה בדיוק מה שג'ספר פורד עשה.
ג'ספר פורד אוהב ספרים, מסע בזמן ,היסטוריה אלטרנטיבית, סטים פאנק ומדענים מטורפים. אז הוא כתב ספר על גירסא של אנגליה ב – 1985. גירסא בה אנגליה היא מדינה טוטליטרית בעולם בו לא המציאו עדיין את הטלוויזיה (אבל כן המציאו מחדש את ציפור הדודו).
באנגליה של פורד אנשים מעריצים סופרים, ולא כוכבי רוק. לא סופרים מודרנים, mind you, אלא כמעט אך ורק סופרים נערצים מהמאה ה- 19 (וכמובן, גם את ויל שייקספיר). באנגליה של פורד אין מטוסים, יש ספינות אוויר. הנבלים הגדולים ביותר הם על-אנושיים, והסוכנויות הממשלתיות כל כך סודיות עד כדי כך שאין לאף אחד מושג מה הן עושות. ועוד לא הזכרתי מסע בזמן.
בעמודים הראשונים של פרשת ג'יין אייר בהקו לי העיניים. פשוטו כמשמעו. הספר הוא מתנה לכל חובב מד"ב פנטזיה. הוא גם נכתב בקסם של קוני ויליס ופשוט כובש בהתחלה.
אחרי זה גיליתי שלא קל להיות קוני ויליס. העלילה קצת מתפזרת, הדמויות לפעמים מעצבנות, הסופר-מופרכות של העולם מפריעה פה ושם. אז לא, לא מדובר ביצירת מופת בדרגת מלבד הכלב או המשכוכית של ויליס, אבל כן מדובר בספר סופר-סופר-חמוד וכיף לקריאה.
הפריעה לי הבורות שלי בספרות בריטית. לא קראתי את ג'יין אייר – בעצם, מסתבר שלא קראתי את רוב הקלאסיקות הבריטיות (והם לא קראו את ש"י עגנון – אז הא להם!). בספר שדן ארוכות בספרים מפורסמים. שהגיבורים שלו נכנסים ויוצאים מספרים – זה מפריע. יש מצב שהסוף היה מרגש אותי הרבה יותר אם הייתי יודע איך מסתיים הרומן ג'יין אייר המקורי.
הספר נכנס למקום התשיעי של ספרי הפנטזיה הטובים ביותר במאה ה – 21 של לוקוס. כך שהוא סוג של קלאסיקה עכשווית וספר חובה. אממה, ספק אם הוא יישאר ברשימה בסוף המאה. הוא חביב, אבל חסר עומק או אמירה מכדי להיות קלאסיקה אמיתית.
אני נורא נורא נורא אוהבת את הספרים של פורד. קראתי עד כה את כל מה שיצא בסדרת נקסט (שבעה ספרים and counting) ואת הספר Shades of Grey שהוא בעצם הראשון בסדרה אחרת (ושנכתב *לפני* שהניג'סית ההיא עם הפאנפיק שלה גנבה לו את השם והכריחה אותי כל הזמן להסביר לאנשים 'לא, זה לא *חמישים* גוונים של אפור, זה ספר אחר! והוא טוב!') ואהבתי את כולם. בסדרת נקסט יש כאלה שיותר טובים בעיניי וכאלה שפחות, אבל עדיין, העולם הזה מופלא בעיניי, גם בלי להכיר הרבה מהספרים שמוזכרים שם (הוא *כמעט* שכנע אותי לקרוא את ג'יין אייר, אבל לא הצליח עדיין). אולי מפני שאני לא קראתי את קוני וויליס? אולי. אם כי הבנזוג כן קרא וויליס, ואוהב את פורד הרבה יותר. אז אולי סתם נסכם שזה עניין סובייקטיבי. 🙂
הכל סובייקטיבי. בתכל'ס, פורד שונה מויליס. ויליס פחות משוגעת, פחות "אמיצה" והעולם שלה פחות אמיץ ברמות מזה של פורד.
האמת היא שניסיתי לכתוב ביקורת חיובית. אולי הבעיה הייתה ש"כגודל הציפיות וגו'". אהבתי את פרשת ג'יין אייר, באמת שאהבתי. רק שכולם סיפרו לי שהוא יעיף לי את הגג וזה לא קרה.
כן, מובן. זו הסיבה שעכשיו אני מנסה להמנע מהמלצות נורא נורא נלהבות, אפילו על דברים שנורא נורא התלהבתי מהם – כי הכל סובייקטיבי, ואם ייצא שההמלצה נפלה על מישהו שבסוף לא מתלהב במיוחד, אז (א) זה מעפן בשבילו כי הוא ציפה ליותר, ו-(ב) זה מעפן בשבילי כי אף פעם לא כיף כשנסיון לחלוק התלהבות נכשל ככה. אבל כמובן שזה תמיד קשה, כי כשנורא אוהבים משהו קשה לתפוס איך יכול להיות שלא כולם ירגישו כמוך.
בכל אופן, אני כן ממליצה – בזהירות הנדרשת – לנסות לפחות את הספר-שניים הבאים בסדרה, שמרחיבים עוד קצת את העולם של פורד (והשלישי גם כולל נבלית מאוד מוצלחת בעיניי).
אילו רק את היית ממליצה על הספר. כולם המליצו!
ברור שאנסה את שאר הספרים. אין ספק.