על שלושה בנים (ועוד אחד שלא אומר כלום)

רשע
בתואר השני במתמטיקה קובעים התלמידים את תאריכי המבחנים כחודש לאחר תחילת הסמסטר.
בתכנון הייתה זו החלטה נדיבה של ראשי הפקולטה, אשר לבטח טפחו לעצמם על שכמם עקב הצ'ופר שהעניקו. בפועל לעומת זאת, נפתח כאן פתח לשעות של מריבות, ויכוחים, הטלת קללות ברוסית (פעילות אליה אני מצטרף בשמחה. כמו כל נער ישראלי, גם אצלי אוצר הקללות הרוסי עשיר ביותר), זריקת אינטגרלים הדדיים והטחת עלבונות מוזרים כמו: "יא חתיכת נילפוטנטית!" (מטריצה שבחזקה מסוימת מתאפסת) או "אמא שלך פרמונטצית נילסן".

תופעת לוואי נוספת של החלטה זו היא התירוצים. במהלך כל הסמסטר יושבים הסטודנטים ומאמצים ראשיהם בכדי למצוא את הסיבות הטובות ומקוריות ביותר שיאלצו את בחירת התאריך העדיף מבחינתם. מדגם מקרי מאתמול נותן את:
– הבחורה שלקחה עשרה קורסים ולא יכולה שום תאריך. הפתרון שהיא מציעה, תוך כדי גיחוך מוזר, הוא פשוט לוותר על מבחן. הכל כמובן מלווה בתנועה עם כפות ידיים כלפי מעלה, גלגול עיניים והשאלה המסורתית של 'מה אתם רוצים שאני אעשה??'. התשובה שלא נאמרה: תהיי ריאלית, ותורידי קורס או שניים.
– הבחור שלא יכול בתאריכים מאוחרים כי הוא טס לחו"ל, וגם מנסח את זה כך שכולם יחשבו שהוא כבר הזמין כרטיס טיסה (למרות שהאמת היא שהוא מחכה לקבל את תאריך המבחן ורק אז הוא יזמין כרטיס). הייתי שונא אותו אלמלא זה הייתי אני.
– זו שלא עושה מבחנים בימי חודש שהם גם מספר ראשוני. אמונה טפלה שכזו.
– אחד שממש מתעקש על ה – 28 ליולי. חודש וחצי אחרי תחילת הסמסטר. הוא לא מסכים לנמק.
– אחד בקבע. הוא יכול רק בעשרים לחודש. אם מבקשים נימוק מקבלים בחזרה טענה שזה סודי והוא לא יכול לדבר על זה.
– אחד שעוד לא בטוח מתי הוא יכול, כי צריך לבדוק מתי תאריך המבחן שלו בעברית. לקח לנו רבע שעה להבין את זה. לטעמי, אין לו סיכוי לעבור את המבחן.

בסופו של דבר, אחרי שהתפזר כל העשן, הוחלט על הארבע עשרה ביולי. משמע: בשש עשרה אני אהיה בדרכי לחודש וחצי מאושרים באירופה 🙂

חכם
בהפסקה ירדתי עם ת' לקפיטריה. בדרך הוא סיפר לי על הבחורה החדשה שהוא יוצא איתה – חיית ברים כזאת. היא הולכת לטעימות בירה, וויסקי ויין, מכירה את הברנז'ה על בורייה ואפילו כותבת מדי פעם לאיזה מגזין אלכוהול. לקח לי שתי שניות להבין על מי הוא מדבר.
'אז מה שלום דינה בימים אלו?' שאלתי אותו. הוא הרים גבה 'איך ידעת מי זאת?'. 'אלמנטרי ווטסון ידידי' השבתי, 'כמה בחורות משתייכות לכל שלושת קהילות האלכוהול, כותבות על זה בעיתון ויוצאות עם גברים מדי פעם? רמז: יש בדיוק אחת כזאת'.

הוא הנהן, ואחרי זה בילה את חמש הדקות הבאות בדרך לכיתה במלמול בלתי פוסק על כמה שהעולם קטן, ועל כמה שהוא שונא את זה.

תם
את הערב ביליתי עם ידידתי הטובה ח', שלפני יומיים נזרקה אחרי שני דייטים. תופעה מאד נדירה אצלה. בדרך לפאב הייתה עסוקה ח' בלהסביר כמה לא איכפת לה מהבחור שזרק אותה, אבל זה האגו שנפגע – וכן, היא כמו ילדת תיכון בקטע הזה, מתעצבנת בוכה וכו'.

בכניסה לפאב, מרפי הוותיק הפעיל את חוקיו, ובדרך קסם חיכה לנו הבחור שזרק את ח' לפני יומיים, עומד בחוץ עם סיגריה ביד אחת ופלאפון בשנייה. הילדה נהייתה אדומה כמו בירה מקולקלת. אחרי חילופי דברים מנומסים נכנסנו פנימה.
ח' הצליחה להישאר אדומה כל אותו הערב. נושאי השיחה שלה הצטמצמו ל – 'כמה זה לא מאפיין אותה להתנהג ככה' (שקר וכזב) ו 'איך אתה לא מבין שאני מרגישה נורא מוזר?' (תשובה: בקלות). אחרי שעה נשבר לי והודעתי לח' שאני לא מסוגל לשמוע עוד פיפס אחד על המאורע הטראומטי. את שאר הערב בילינו בשתיקה.

וזה שאינו יודע לשאול
זה לא מספר דבר, מכיוון שבנוסף לכך שאינו יודע לשאול הוא גם אינו יודע לכתוב. צפוי משהו לא?