טקס יום השואה האלטרנטיבי

חוויות מטקס יום השואה האלטרנטיבי בתיאטרון תמונע.

במודעה היה רשום שהטקס מתחיל בעשר. הגעתי ברבע שעה איחור, אולי חצי שעה, טוב נו, אתם קשים – שלושת רבע שעה ולא דקה יותר. ממתי מתחילים בארץ אירועים בזמן? הפתיעו אותי.
כשהגעתי היה מלא, לא הכניסו יותר אנשים. עמדתי בחוץ עם מבט ישיר לבמה. בדיעבד זו הייתה פוזיציה נהדרת.

אנשים לידי הלכו ובאו. חלקם הראו עניין בחומר שהוקרא על הבמה, חלקם נראו משועממים וחלקם שידרו עצב. הטקסטים היו לא אופייניים. אחד הקריא סיפור עם מוסר השכל על העם היהודי. אחת אחרת בחרה להקריא דווקא טקסט של מכחיש שואה: איך מדעית בלתי אפשרי לשרוף כל כך הרבה אנשים בארבע שנים. איך נעלמו שש המיליון לרוסיה ועלו בעשור שעבר לארץ בלי פגע. איך הכל קונספירציה וכולם שיקרו בשביל שתהיה מדינה ליהודים. ראיתי איך אפשר לשכנע אחרים שהאירוע מעולם לא קרה. מצמרר.

לפני הסוף עלה בחור אחד וסיפר על שואתו האישית. אחיו מת ביום השואה ממחלה קשה וסמוך לכך נפטר אביו מסרטן. הוא סיפר את זה כל כך יפה: על המאבק, על האשמת אלוהים, כי אפשר להאשים רק את אלוהים, על הרגשות ועל שירים שהוא כתב. נגע לי בבטן מהתחלה ועד הסוף, וקשה לעשות את זה בלי אוכל.
אחרי זה היה גם שיר שהכרתי, אבל את שם הזמר לא הצלחתי לקלוט, ועוד סיכום ערב של המארגנת – ואחרי זה כולם הלכו הביתה, מוקדם. בשקט.

כך צריך להראות טקס יום השואה: עם חיבור העבר להווה, עם זווית של הדור העכשווי ומה שהוא רואה. עם הדילמות וההשלכות של השואה על היום, וגם עם מקוריות אין קץ. כך היה הטקס בתמונע, וכך, לראשונה מזה שנים, אני יכול להצהיר שהצלחתי להרגיש את יום השואה.