על מחאות ולחיצות יד

דם, אש ותמרות עשן נפלו על המתנחלים מכל עבר כתגובה על מחאותיהם בימי הפינוי. "לא מבינים דמוקרטיה מהי!" רעמו העיתונאים, "פרימיטיביים, ברברים" סיננו אזרחי הקו הירוק. טורי דעות וכתבות קראו לכתומים: "לימדו מחאה לגיטימית מהי! על פי חוק, בשיקול דעת, בדרך ארץ ובצורה נאותה. גם להראות חוסר שביעות רצון יש דרך". אמרו, וצדקו.

והנה, היה נדמה אתמול שלפחות אחד מבני המתנחלים הפנים את ההטפה. זאת קרה כאשר החייל המצטיין, חננאל דיין, סירב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל. מחאה שקטה, לא אלימה וחוקית. נכון שזוהי מחאה כואבת ומעליבה – היישר בפניו של ראש הצבא ובמעמד שמלבין פניו אל מול כל האומה. אך זוהי דרכן של מחאות – אין תפקידן לכסות מטרתן בשמיכה נוחה לפני השינה.

צה"ל הגיב כמו שרק צה"ל יודע להגיב: באיוולת גמורה והצהרות "קשות". "אנו רואים את האירוע בחומרה" אמרו שם, "צעדים יינקטו" ו"נשקול מחדש את זכאות החייל לפרס" הם המשיכו. המילה 'מרד' גם הופרכה לאוויר בידי אנשים שונים, ככל הנראה, כאלה שלא יודעים מרד אמיתי מהו. ואכן, הצבא נעלב! הרי החייל פגע בערך הטקס הצבאי – שהוא, כידוע, אחד הערכים החשובים ביותר בצבא.

התקשורת הגיבה בצורות שונות:
עיתון הארץ כמובן לא התרגש ונקט בדיווח קצר וענייני. פיסת לחמו הם אירועים כגון מנצח חדש לפילרמונית הישנה ולא הבלים כמו זה.
העיתון של המדינה ישב איפושהו באמצע. הדיווח היה צבעוני אך גם הוגן למדי. את עיקר האש הם הדביקו לתגובות הימניים – אלו שמצאו לעצמם גיבור חדש, תוך כדי הבלטת העובדה שאין להם מושג מהי פירושה של גבורה.
nrg, הצהובון של המדינה מצא כמובן סיבה למסיבה: "חלוץ הושיט יד, החייל התעלם" הייתה הכותרת הראשונה. אולם הגרוע ביותר הופיע בכתבה השניה: "האב קרא למות שרון, הבן חייל מצטיין" קראה הכותרת המזועזעת, שהותירה את הקורא הנדהם להרהר כיצד ייתכן הדבר. בפנים עוד המשיכו בסופרלטיבים כגון: "הדלקת נורה אדומה" ו "מישהו נרדם בשמירה". לא ניתן להימנע מלהסיק את המסקנה: לדעתו של nrg לא ייתכן שחייל שבא ממשפחה ימנית קיצונית, יקבל פרסי הצטיינות מהמדינה. ועל זה אומרים: "אבות אכלו בוסר, ושיני בנים תקהנה".

לסיכום רציתי לכתוב איזה קוריוז משעשע על לחיצות יד שלא התממשו, או סיפור היסטורי קצר ומחכים – או שמא משל עם מוסר השכל נחמד. משהו שמדבר על חשיבותן של לחיצות היד. ישבתי, חשבתי, ולא עלה דבר. כלום. זוהי בסך הכל מחאה קטנה, נחמדה, מתורבתת, עדינה, של חייל אשר למרות קשייו הערכיים ממלא תפקידו בצורה מצוינת ומרשימה. לו היה העניין מטופל בשקט, בתרבותיות, ברוגע הנדרש, אולי לא היינו שומעים עליו כלל. אך התלהמות, הן של התקשורת וגם קצת של אנשי צבא, גרמו לתוצאה ההפוכה.

ועל דברים אחרים, בקטנה:
1. ביום שישי דיווחתי בפוסט הצהוב על פוסט של שוקי גלילי. לצערי שכחתי לציין שאת הנושא המדובר העלה לראשונה עידן דורפמן בבלוגו עולם חדש מופלא. עם עידן הסליחה. בינתיים קיבל הפוסט עוד התייחסות בבלוף הדמוקרטי, וגם גירסא פארודית בבלוג של מרק (שנראה שקצת פיספס את העיקר: הוא כתב על קונספרציות, בעוד שהפוסט המקורי דיבר על אוזלת ידה של המדינה).
2. תקראו ותקנאו: יום שבת הקרוב הוא יום הקומיקס החינמי (free comics book day) בארה"ב. כל מה שצריך לעשות הוא לבוא ולקחת את אוסף החוברות שמחולק חינם באותו היום. בקרוב אצלנו (הלוואי).