ביקורת: Decembrists – Picaresque

"האם ניתן לספיילר שיר?" שאלה אותי פעם מישהי רגע לפני שהשמיעה לי בפעם ראשונה את Tommy של The Who. ובאמת, האם אפשר להרוס את הסוף ליצירה בה הפתעה אינו האלמנט העיקרי? האם זה משנה אם יודעים על תוכן השיר לפני ההאזנה או לא? מצד אחד, שיר זו יצירה שאוהבים בשלבים. אחרי כמה שמיעות, הרבה יותר מאחת – וככזו, אינה ניתנת כמובן לספיילור. מצד שני, יצירת מופת היא אחת בה מילים מפעימות ומנגינה מרטיטה מתחברים ביחד לשלם שגדול מכלל חלקיו – ולכן, הצגת התוכן שלה לפני שמיעת היצירה מראה על זלזול מסוים. לעולם לא אשכח את הפעם בה הקשבתי פעם ראשונה למילות Where the wild roses grow וגיליתי את הסוף המזעזע. הצמרמורת שעברה לי בגוף באותו הרגע היא מהסוג שחווים כשמתגלה הרוצח בסרט מתח איכותי.

אבל אם יש כבר להקה שניתן לספיילר את שיריה הרי זאת ה Decembrists. זה בולט בכל מקום ביצירתה: משם הלהקה, שמשמעותו היא "משתתף בקנוניה הלא-מוצלחת שמטרתה הייתה להוריד את הצאר ניקולאי ה – I מכסאו בדצמבר 1825". כנראה המילה היחידה בשפה האנגלית שהיא סיפור שלם. ממשיך בשם האלבום Picaresque, מילה כללית המתארת חיים הרפתקניים של נוכלים. ומסתיים בשמות השירים – שבכולם ברור אך ורק משמם שהם התחלה של כותרת של סיפור.

שם הדיסק לא מתאר נאמנה את תוכן העלילות, אשר נעות כמעט בכל תחום בעולם – מלבד הרפתקאות נוכלים. האווירה הכללית הינה של טרגדיה יוונית. המון סופים עצובים, המון סיפורים אישיים קשים. היחידים שאיכשהו קצת מתאימים לרוח שם האלבום הם שיר נקמת המלח (The Mariner's Revenge Song) ו The Bagman's Gambit. הראשון הוא השיר הארוך ביותר באלבום, גם מבחינת העלילה, ששוטחת סיפור נקמה סבוך, מורכב וארוך – וגם מבחינה מוזיקלית: צלילי האקורדיון שלו מתמשכים כשמונה וחצי דקות. השני מהווה את הגירסא האנגלית לבלדה לסוכן כפול. כן כן – מישהו גנב רעיון ממשינה. יש שיקראו לזה צדק פואטי.

הסיפור המרגש ביותר, והשיר האהוב עלי ביותר, שייך לאיליי, נער העגלה. שני בתים קצרים ופזמון אחד – זה כל מה שצריך קולין מלויי, סולן ומנהיג הלהקה, בכדי להעביר קשת מדהימה של תחושות: עיירה בריטית קטנה בעבר הרחוק, בה כולם מכירים את כולם. נער אחד, שדוחף עגלה כל היום, ומנסה לעשות הכל בכדי לקנות לאהובתו את החלוק שהיא רוצה – וכמובן, אשה מתה אחת. ב – 175 מילים מצליח מלויי לבטא אהבה, מוות אחד של בחורה אהובה, עוד מוות, של איליי – וגם שותל בדרך אינסוף רמזים המפרשים את הסיפור הטראגי. רוב האומנים האחרים מעבירים את ב – 175 מילים את המשפט "אני אוהב אותך" בצורה לא מוצלחת. מלויי מעביר בזה סיפור שלם. אקספוזיציה, שיא וסיכום. מדהים.

ויש עוד. זונות ממין זכר מתארות את ההרפתקאות שלהם ב – On The Bus Mall, שיר ההתאבדות המשותפת הטוב ביותר ששמעתי ב – We both go down together, סיפור בייסבול אמריקאי קלאסי על ילד שאבא מכריח אותו להתחרות ב – The sporting life, נהג קטר אחד ב – The Engine Driver ועוד ועוד. הכל צבעוני, הכל חי, להכל מותאמת מנגינה מיוחדת – והכי חשוב: כל שיר הוא סיפור בפני עצמו. והמילים? בואו ננסח זאת כך: לא הייתי רוצה לשחק שבץ נא נגד סולן הלהקה: הוא מתעלס עם מילים מהקצוות המאובקים של השפה האנגלית – והוא עושה את זה טוב. בצורה טבעית ויפה. אה כן, הוא גם למד כתיבה יצירתי. יתרון לא חוקי לטובתו.

מהבחינה הטכנית הדצמבריסטס מאד מזכירים את Neutral Milk Hotel – אבחנה שאני אישית מאד גאה בה, היות וקראתי עוד שתי ביקורות שציינו זאת אחרי שהגעתי אליה בעצמי. למחפשים סגנון רועש ובועט מומלץ להחליף אלבום – ומהר. הלהקה עושה בעיקר רוק רך או מוזיקה שנשמעת כמו שירי עם שנשכחו לאורך השנים – דבר שמודגש ע"י נגיעות אקורדיון בחלק מהשירים, וגיטרה קלאסית באחרים. במילים אחרות: המוזיקה של הדצבמריסטס מלווה מצויין את האגדות שלהם. כמו כן, הם מתאימים את המוזיקה לתוכן היצירה. בשיר The infanta, מודגם עקרון זה בצורה הטובה ביותר: תהלוכה ממלכתית של ילדה-שליטה הולחנה בצורה מושלמת כמוזיקת תהלוכות קלאסית: מתגלגלת, רצה, חגיגית ומותאמת לכל מילה ומילה.

הדצמבריסטס הם לא להקה רגילה. הם לא מספרים על מה שעובר עליהם, לא שרים על פוליטיקה ולא על יחסים בינו לבינה. הדצמבריסטס לא ירגשו אתכם בגלל אבחנות קטנות על החיים. זה לא מה שהם עושים. הם גם לא יספקו לכם את ההרגשה של "היי – זו בדיוק החוויה שעברנו לפני שבוע. אנחנו לא לבד!" המוכרת מכל כך הרבה שירים אחרים. הם לא. זה לא הקטע שלהם.

ולמרות כל זאת, הדצמבריטס כן ירגשו אתכם.

הם ירגשו אתכם כי המוזיקה שלהם טובה – ומנגינה אמיתית לא צריכה מילים בכדי לרגש. הם ירגשו אתכם כי העלילות שלהם מרתקות – ומספר סיפורים טוב לא צריך להשתמש בקיטש בכדי לגעת. הדמויות שלהם, שבכלל לא יזכירו אתכם או מישהו שאי פעם הכרתם, יגרמו לכם להזדהות איתם. תתרגשו כשהן יוכתרו למלך. תבכו כשהן ימותו. הדצמבריסטס יוצרים אגדות מודרניות, אורבניות, עולמות דמיוניים – וגורמים לכם לצלול אליהם בחצי מילה. תחשבו סיפורי האגדות ששמעתם שהייתם קטנים. עכשיו תחשבו עליהן מועברות למקומות שונים בהיסטוריה ואז מולחנות – והופ! קיבלתם את הדצבריסטס.

ולמי שעוד לא שמע את האלבום: אני מקנא בכם. אתם עומדים לקפוץ דרך חור הארנב ולהחליק עמוק לתוך הראש הצבעוני ומעוות של קולין מלויי. היו שלום! (ותודה על הדגים).

בקטנה:
1. הביקורת הנ"ל נשלחה לשרת העיוור, במטרה שתהיה מפורסמת שם. לצערי, צירוף מקרים לא-ממוזל גרם לכך שמישהו אחר הקדים אותי ושלח ביקורת כבר שבוע לפני. נו, קורה. לפחות קוראי הבלוג זכו 
2. יש לכם בערך 24 שעות לשלוח מיילים לפרוייקט מתנה לחג שגיאחה עורך בעונג שבת. הקונספט? גיאחה החליט שלכבוד ראש השנה הוא מחלק חמישה דיסקים ישראליים מתנה, אותם הוא מגריל בין כל קוראי העונג. אתם עדיין פה? אה, הבנתי. אתם מאלו שלא אוהבים מוזיקה ישראלית חינם. לא נורא, אף אחד לא מושלם.
3. שגיא נאור מסכם את שנת המוזיקה העברית שעברה עלינו. תזהרו, הסיכום שלו יגרום לכם ללכת ולקנות המון דיסקים, ובכך ייצור נזק בלתי הפיך לארנקכם. אל תגידו אחרי זה שלא ידעתם.