ג'ונתן סטריינג' ומיסטר נורל

אנגליה 1806. נפוליאון בונאפרטה עסוק בכיבוש אירופה, בריטניה עסוקה בלעצור אותו. קסם מעשי לא בוצע בממלכה מזה מאתיים שנה, ורוב האנשים מאמינים שיכולות אלו אבדו ללא שוב. אגודות הקוסמים התיאורטיים הן היחידות שעוד מתעניינות בנושא, ועושות זאת בטרחנות בריטית בלתי נלאית. האפור השתלט על העולם. קסם נשאר שריד לא מובן מימי הרנסנס ואיש לא מאמין שהוא יפעל שנית. ההיסטוריה כמעט הפכה לאגדה.

ברוכים הבאים לאנגליה של סוזאנה קלארק.

אגודת הקוסמים התיאורטיים של יורק נמצאת בתוהו ובוהו מוחלט. שגרת יומם, המורכבת מתה בארבע ועוגיות בכל שאר היממה, עומדת בסכנה. וכל זאת, מכיוון שמר נורל, אחד מקוסמי האזור, התגלה זה מכבר, כאחד שיכול לעשות קסמים – יכולת כלל לא הגיונית! זה לא שהם האמינו לו בתחילה – לא ולא רבותי. אולם לאחר שהוא גרם לפסלי העיירה לדבר, פשוט לא נשארה להם ברירה.

קוסם תיאורטי אחד דיווח על הפרשה לעיתון לונדוני – והאחרון קפץ על המציאה. "הקסם חזר לאנגליה!" צעקו הכותרות. אנשים התרגשו: קסם אמיתי לא נראה פה כבר מאתיים שנה. מר נורל, שעד עתה עמד בסתרים – הבין שזו השעה לפרוץ. בעזרת משרתו, צ'יילדרמאס – אחת משתי הדמויות המגניבות ביותר בספר, העביר מגוריו לעיר הבירה. הוא רצה להתחכך בגדולים, לעזור לממשלה, לעזור למדינה. להסביר לכולם: שוב הקסם כאן (אבל הדיסקו עוד לא. בסה"כ זה אמצע המאה ה – 19).

ומכאן זה ממשיך. ג'ונתן סטריינג' ומיסטר נורל היה יכול בקלות להיקרא "סיפור חזרתו של הקסם לאנגליה". הוא גם היה יכול להיקרא "סיפורם של ג'ונתן סטריינג' ומיסטר נורל מסופר בהומור בריטי יבש כבד" או באלף ואחד שמות אחרים, שהמשותף לכולם הוא שיש בהם יותר מארבע מילים.

ההתמקדות, כפי שרומז שם הספר, היא בשתי דמויות עיקריות: מר נורל, האנטי-גיבור שקשה לאהוב – אלא אם כן אתם מזדהים עם טיפוסים אנוכיים, חשדנים וקצת מרושעים. וג'ונתן סטריינג': גיבור קלאסי, גם אם "הוא לא נאה במיוחד עם אפו הארוך!". דמויות אלו עונות בדיוק מופלא למה שהמורה לספרות הגדירה בתור "דמות עגולה". ולאלו שלא הבינו: זה דבר מצוין.

מוצלחות לא פחות הן דמויות המשנה, שכראוי לספר בן 850 ע"מ – מופיעות לעשרות לאורך העלילה. לכל דמות יש סיפור משלה, שמתואר כמובן עד הפרטים הקטנים. יש לה מוזרויות משלה (קלארק בפירוש לא מאמינה בבריטים לא מוזרים) ודעה נחרצת על האירועים. שתי דמויות שראויות להתייחסות מיוחדת הן מלך הפיות וצ'יילדרמאס: משרתו של מר נורל. הראשון הוא גילום מושלם של דמות המלך-התינוק-עם-הכוח-העצום. מצד אחד יש לו באצבע הקטנה יותר קסם מלכל דמות אחרת בסיפור. מצד שני, הוא מלא רגשות עזים ותגובות לא-צפויות לכל מאורע קטן. דוגמא לציטוט אופייני תהיה: "ראית איך הוא קינח את האף כשעברתי לידו? הרי לבטח הוא חפץ ברעתי. נהפוך אותו לחגב – ועכשיו!". צ'יילדרמאס, מצד שני, הוא דוגמא קלאסית לדמות פופולרית אחרת: המשרת הכמעט כל יכול שיודע הכל (ותמיד עושה את הדבר הנכון). צ'יילדרמאס, לשמחתי הרבה, גם היה מוצלח מספיק לדעתה של קלארק, ולכן הוא יעמוד במרכז ספרה הבא.

שנתיים אחרי שהוא יצא, קשה למצוא ברשת ביקורות רעות על ג'ונתן סטריינג' ומיסטר נורל. זה לא שהוא מושלם, ועל זה כולם מסכימים, אבל ריח הרעננות, המקוריות, הכיף וההרגשה של תחילת המאה התשע עשרה שנודפים ממנו, מספיקים לגרום לציניקן הגדול ביותר להתאהב. הבוסריות הניכרת למדי של הסופרת, לה זהו רומן ראשון, לא גורעת הרבה מהספר – אלא בעיקר נותנת הרגשת חדוות יצירה ראשונית. כזו שקשה לשחזר.

כולם אהבו את הספר. הוא זכה בהוגו – וזה לא מה בכך לרומן ביכורים. ניל גיימן טען ש"קלארק היא סופרת הפנטזיה הטובה בעולם" – וחלק מהביקורות, כמו זו דנו עמוקות בשאלה "האם זהו ספר הפנטזיה הבריטי הטוב ביותר אי פעם?". אמרו שזה שר הטבעות מודרני, או לפחות הארי פוטר למבוגרים. השוואות בכלל לא נכונות לדעתי. קלארק כתבה את מה שגיימן היה כותב לו היה בוחר למקם ספריו במאה ה – 19. היא שילבה את ג'ין אוסטין עם רולינג והשאילה לא מעט מהציניות של אוסקר ווילד. הייתי שמח לתת לכם דוגמא, אך חוששני שכישורי התרגום שלי לא הולמים את הטקסטים המתוחכמים. לא כולנו מוכשרים.

שני אלמנטים נוספים ראויים לתשומת לב בספר הינם האיורים והערות השוליים. הראשונים, פרי מכחולה של פורטיה רוזנברג, מקסימים בפשטותם ומזכירים את האיורים בשחור לבן שמופיעים בגרסאות מיוחדות של ספרי שרלוק הולמס. הם תופסים מצויין את רוח הספר ומוסיפים לאווירה. הנה, דוגמא:

הערות השוליים הרבות – מאה וחמישים במספרן – מהוות אוסף סיפורים קצרים בפני עצמן. הסופרת העידה שתחילה התכוונה שהערות השוליים ישמשו לביאור נקודה קטנה זו או אחרת – אולם מהר מאד הבינה שהן כלי מושלם לסיפורים קטנים על היסטוריית עולמה, ותירוץ מוצלח בשבילה לסטות לרגע מדרך העלילה. פייר? לא קראתי את כל ההערות. חלקן מתפרשות על כמה עמודים בכתב נמלים והמשך העלילה יותר עניין אותי מעלילותיו של קוסם דמיוני במאה ה – 15 והשקפותיו על קסמי דאייה בעזרת חזירים.

מעצם בוסריותו של הספר, לא חסרות בו נקודות שליליות. כלל וכלל לא. נתחיל מהאקספוזיציה הארוכה מדי – שלוקחת כמעט חצי ספר וטיפה-מאד מייגעת את הקורא. נמשיך בקצב האיטי והנינוח מאד – ונקנח בחוסר הניכר באקשן. כל אלו מביאים אותנו למסקנה שזהו ספר קריאה לימים קרירים ליד האח. מה לעשות שלנו *אין* ימים קרים. לנו *אין* אח.

נקודה שנייה שמפריעה בספר היא המחסור בדמויות נשים אמיתיות. כאלו עם אופי. למעשה, נדמה שכל הנשים בעולמה של קלארק הן דמויות קלקר שטוחות שמתאפיינות בדיוק בתכונת אופי אחת. ברוב המקרים זו היכולת לכעוס על אביה או על בן זוגה. תחום העניין של הנשים בספר מסתכם באירועים חברותיים חסרי תוכן, ובשיחות חולין משעממות. אני לא רוצה להביע דעה, אבל נראה לי שלגברת קלארק יש דעה לא גבוהה במיוחד על בנות מינה (אוי! בטעות כן הבעתי דעה. סליחה, לא ישנה).

הסופר האהוב על סוזאנה קלארק הוא אלן מור. למעריץ מספר אחת שלה קוראים ניל גיימן. עם רקע כזה, באמת שקשה להיכשל. את רומן הביכורים שלה ארגה קלארק לאט ובזהירות במשך עשר שנים – כאשר היא נהנית מסבלנות נדירה של הוצאת הספרים הקטנה בה בחרה. בעלה סופר פנטזיה בפני עצמו, והיא עצמה קיבלה השכלה באוקספורד. ראיון איתה הוא תענוג רצוף, וכולל פנינים כגון: "מעריצים של ג'ונתן סטריינג' הינם אנשים מאד מנומסים. הם מקסימים ובעלי אינטיליגנציה גבוהה. יש להם חוש לבוש מצויין, והינם נחמדים לחיות וילדים קטנים" הנאמר כתשובה לשאלה: "האם מעריצים מטרידים אותך?". היא מדברת על הדמויות כאילו הינם בני אדם ("סטריינג' ונורל צריכים קצת שקט עכשיו, כך שהם לא מדווחים לי מה קורה איתם לאחרונה"), וכל תשובה שלה מכילה קבוצה לא ריקה של משפטים שנונים.

קשה להאמין שנראה את ג'ונתן סטריינג' ומר נורל בעברית בקרוב. אורכו המפלצתי של הספר, ומדיניות הקטנת הסיכונים הנוכחית (והמוצדקת) של רוב הוצאות הפנטזיה בארץ כרגע, מקטינות את הסיכויים לאפס – וחבל כמובן. אך לאלו ממכם, שיסכימו לקחת את "המטלה", ולצלול לספר באנגלית – מובטחות המון, אבל באמת המון, שעות של הנאה.

Jonathan Strange & Mister Norrell by Susanna Clarke
10/10 בסולם ניימן.

[נסגר לתגובות מחמת ספאם. שלחו מייל אם יש לכם משהו להוסיף]