קופנהאגן (חלק א')

בארבע וחצי בבוקר הגיע האוטובוס לקופנהאגן. לא ישנתי דקה בלילה, ושתי הבחורות איתן הסתובבתי (שוודית וגרמניה) החלו לרוץ בטירוף בכדי לתפוס את האוטובוס ליעד הבא שלהן. ארבע וחצי בבוקר, קופנהאגן גשומה לחלוטין, ובניגוד לגרמנים, נדמה שהדנים לא מודעים לכך שיש גשם בארצם ולא דואגים למחסה. רבעק, אפילו תחנת האוטובוס הייתה לא מקורה. כרגיל, הגעתי בלי מפה של העיר, בלי כסף דני, וחוץ מרשימת פאבים מומלצים גם לא ידעתי עליה כלום. ארבע וחצי בבוקר – לא היה לאיפה ללכת, לא היה איש ברחוב ולא היה איפה להסתתר. נכנסתי לחצר של בית משותף, הנחתי את תיק הגב ה*ענק* שלי על הרצפה והתיישבתי.

חמש וחצי בבוקר, מכונית עוצרת ליד הבניין. שלושה צעירים יוצאים ממנה ונכנסים לחצר. הם נראו לי שיכורים, והעדפתי לא לבקש מהם הכוונות – אז הנדתי 'שלום' עם הראש, חייכתי יפה, והמשכתי לבהות בגשם. ברבע לשש המשטרה באה. הצעירים דיווחו לה שיש שודד בחצר. השוטר היה נחמד יחסית, וכיוון אותי לתחנת הרכבת. "שם תמצא את כל המידע שאתה צריך".

בשמונה וחצי בבוקר, אחרי שעתיים צעידה בגשם וביקור בכמה הוסטלים מלאים ויקרים (שלא הסכימו שאזרוק אצלם את התיק בזמן שאמשיך בחיפושים), מצאתי את המקום הכי זול בעיר (כרגיל): City Public Hostel. הוסטל עונתי שמשמש בשאר עונות השנה כבית ספר. החדרים התפנו רק בשתיים, והיו לי כמה שעות לשרוף. קניתי את הכוס הכי גדולה של קפה בסבן אילבן, הלכתי לכיכר, ישבתי על ספסל ושמעתי מוזיקה עד שהחדר יתפנה.

בשתיים נכנסתי למעונות הקטנים בהן שכרתי מיטה, ומיד הבנתי ש"קטנים" הוא מושג מאד יחסי. לעומת 60+ המיטות במעונות הגדולים, המעונות האלו אכן קטנים. אולם לעומת כל מגורים אחרים בעולם, חדר עם 38 מיטות חורקות לא יכול להיחשב כקטן. על המיטות היה מזרון מסכן שאיים לשבור את גבי, לא היו כלי מיטה או כריות אלא רק שמיכה שכיסתה חצי מהגוף. כצעד ראשון פילחתי שמיכה נוספת מהמיטה שהכי מרוחקת ממני בחדר. כצעד שני התחברתי עם גרמני שהגיע יחד איתי וקבעתי איתו ללכת לשתות בערב – וכצעד שלישי הלכתי לישון.

בארבע וחצי התעוררתי עם מצב רוח נורא. המזרון המטונף הדיף ריח נוראי שחשבתי שאצליח לזהות אם ממש אתרכז (אבל העדפתי שלא). החלטתי שאם זה מה שאני מקבל ב – 140 קורונות ללילה (115 ש"ח בערך), אז שודדים אותי – ושלא יכול להיות שאין בדנמרק עיסקה יותר טובה. חדור רוח קרב, יצאתי לחיפושים.

שלב ראשון במאבק: שליחת אימיליים לכל מי שאני מכיר (או לא מכיר) ויכול לתת לי ללון אצלו בדירה. זה כולל משפחה וכמה אנשים שפגשתי בארצות אחרות – וכמובן, כל חברי מועדוני האירוח בעולם (אני חבר בשלושה). התוצאה: אפס תגובות. המשפחה לא מכירה אותי, מי שפגש אותי בטח התרשם ממני לרעה – ומועדוני אירוח זה קטע שעובד נהדר בארצות מסבירות פנים: ישראל, גרמניה או בלגיה. במקומות כמו דנמרק או צ'כיה, שרמת החשדנות בהן קטנה רק מזו של ארצות הברית, אין סיכוי למצוא ככה מקום לינה.

שלב שני: מעבר בכל ההוסטלים בעיר וחיפוש מקום לינה יותר זול או יותר טוב. התוצאה: כלום, נדה, נישט. הכל יקר או מגעיל או שניהם ביחד. איכשהו הצלחתי בנסיון הראשון ליפול על האכסניה הכי זולה בעיר. מזל טהור. קופנהאגן אגב, היא אחת הערים היקרות בעולם. מקום בו בננה ותפוח לארוחת בוקר עלולים לעשות עשרה שקלים. חצי ליטר בירה מהחבית עולה 40-60 ש"ח ובשביל קוקטיילים צריך כבר למשכן את הבית. לא המקום המושלם לתרמילאי בודד.

בקונפנהאגן יורד גשם בממוצע 15 ימים בחודש – ומזג האוויר נשאר סטטי רוב השנה מלבד כך שבחורף יותר קר. שלג כמעט ואין (בניגוד למצופה), והעיר הזכירה לי משהו בין תל אביב לברלין: גדולה, תוססת, מקורית וחדשנית כמו ברלין – אך גם קצת שכונתית כמו החלקים שאני אוהב בת"א. הדנים חשדנים לזרים מתוכם – אבל ברגע שהם מבינים שאתה בכלל מארץ אחרת – ליבם ופיהם נפתחים. אגב, הדנים, ובעיקר הדניות, מאד אוהבים ישראלים – ואני, כמו אופטיוניסט אמיתי, ניצלתי זאת לטובתי.

לאור המחירים, התזונה שלי בדנמרק (לפחות ביומיים הראשונים) התבססה בעיקר על פלאפל (גרוע), חומוס (גרוע) וסנדוויצ'ים (גרועים) עם בשר (גרוע) שהכנתי לעצמי מחומרים שקניתי בסופר. על הארוחות הדניות המיוחדות והמפתות – בופה מפתה והסמובורד (נראה לי שזה השם): חתיכת לחם קטנה עם הר מצרכים עליה, ויתרתי מחוסר תקציב. הדבר הדני היחיד שטעמתי (מלבד הבירות) היו המאפים. הם מאד גדולים, מאד פריכים ומלאים בשוקולד. ממש כאילו מישהו רשם 'ניימן' עליהם. עוד חוויות קשורות לאורח החיים המקומי שחוויתי: תגרה במכבסה (איזה תענוג היה!), טיול אופניים באחד מאלפי הזוגות שאפשר לשכור כמו עגלות סופר בעיר (זוגות לא-שלמים ברובם אגב), סרט קולנוע ב – 75 ש"ח, נוהלי החזרת הבקבוקים היעילים שלהם (בעיקר בהשוואה לת"א) – וכמובן: היכולת של העם לקדש את ימי השמש שלו.

(תמה ונשלמה ההקדמה, ואיתה פוסט א' בנושא)

1. לא שכחתי את עולם האלכוהול, בילויים ושוכרה של העיר. למעשה, ביליתי בו את רוב זמני במהלך הביקור. אבל על כך בשני הפוסטים הבאים.
2. Useit הוא מוסד קופנהאגני לא-רווחי שעוזר לתייר העני לעבור את העיר היקרה בלי נזק גדול מדי לכיס. חובה, אבל פשוט חובה, לבקר באתר שלהם לפני שמגיעים לעיר. יש שם מידע על לינה ואוכל זולים, אינטרנט חינם ועשרות פעילויות חופשיות לחלוטין שמתרחשות בעיר.
3. טיול תעלות בקופנהאגן הוא פעילות נחמדה וגם לא יקרה אם עושים אותה נכון. המחירים מתחילים ממאה ומשהו ש"ח לטיולים הפלצניים והמיותרים, ומגיעים לשישים ומשהו עבור טיולים מסכנים בלי מדריך (ולכו תבינו מה אומר כל בניין בלי אחד כזה). אלו מביניכם שלא יתייאשו, וימשיכו ללכת לאורך התעלה במרכז העיר, יגיעו בסוף לטיול שאני לקחתי: גם עולה פחות מ – 30 ש"ח – וגם כולל מדריך מצחיק. שווה.
4. תזונה: מהיום השלישי ואילך מצאתי בחורה שאוהבת לבשל והחליטה שהיא חייבת להאכיל אותי על חשבונה. מאד מומלץ 🙂
5. נורא רציתי להגיע ללגולנד. באמת – נורא. בהתחלה כולם שיככו את התלהבותי, ואמרו שלילד מעל גיל 13 אין יותר מדי מה לחפש במקום – אך אני, כילד בנשמה, לא הקשבתי להם. מאוחר יותר, בתחנת רכבת, הבנתי שטיול יום ללגו לנד יעלה בסביבות ה – 800 ש"ח. תקציב של כמעט שבוע אצלי. ויתרתי בצער. מי שכן ביקר שם בעבר, מוזמן לשתף חוויות.
6. הספרייה הדנית הלאומית היא מקום יפייפה, אבל שיטוט של שעתיים במבנה לא הצליח להסביר לנו איך נכנסים לחדר שאשכרה יש בו ספרים. אפשר לוותר (אלא אם כן אתם מחפשים אינטרנט חינם).
7. אגב, מי ממכם שחושב שלינה בחדר משותף עם שישים ומשהו זרים עלולה לגרום לאנשים מסוימים תחושה של אובדן פרטיות – פספס את הזוג שקיים שם סקס בלילה השלישי.

[נסגר לתגובות מחמת ספאם. שלחו מייל אם יש לכם משהו דחוף להוסיף]