Vialka – Curiosities of Popular Customs

"איזה סגנון הם עושים?" היא שאלה המפחידה כל מי שאי פעם ניסה להמליץ על מוזיקה מעניינת לחבריו. פעם הייתי מגמגם ומדבר בחוסר הגיון על "רוק קלאסי – אבל טוב" או "בריטפופ שאינו נוסחתי". אך כיום למדתי – צריך לתפוס אותם במשפט הראשון, עם איזה אימרת מחץ שלא תבהיר כלום, אבל תגרום לרצות להקשיב להמשך. וכך נוצרו תיאורים כמו "פופ פרוגרסיב" (כתיאור לפוליפוניק ספרי), "סופר פרי אנימלז על סמי הזייה" (הפוליפוניק ספרי שוב) ו"הפוליפוניק ספרי בלי סמי ההזייה" (על כל להקת פופ רגילה אחרת). רואים? קצר, קולע ולא אומר כלום. ממש פוליטיקאי משופשף.

ויאלקה לדוגמא, מנגנים טורבו פולק-פאנק צועני – ואלו אפילו לא המילים שלי, אלא איך שהם מגדירים את עצמם. הבנתם? לא? מצויין. כי זו אולי הדרך הטובה ביותר להגדיר את הצמד הצרפתי אריק בורו ומריליז פרשוויל – אבל זה גם ממש לא תיאור מדויק של מה שהם עושים.

מה כן הסגנון המוזיקלי של ויאלקה? הבה נסביר זאת בשתי שכבות:
שכבה ראשונה תקרא "רוק אמנותי" – כי ויאלקה, מעבר לכל, מנסים לעשות אמנות. יש פה שירים בשלל סגנונות או כאלה שסגנונם משתנה באמצע, מילים בשלוש שפות שונות: אנגלית, צרפתית וגרמנית, לחנים סיניים עתיקים ומילים של היינה או הרוקי מורקאמי (הסופר היפני המפורסם). כל זה כשעדיין לא יצאתי מגבולות האלבום המבוקר.

בשכבה השנייה יש את המוזיקה של הצמד: מריליז בתופים ואריק בגיטרה. הם נעים בין שירים מורכבים וכמעט-ארוכים (עד 8 דקות), ללחנים קצרים וקליטים עם עיבוד מעניין. כמעט הכל מהיר ("טורבו"), וברוב יש נגיעה צוענית-יהודית-עממית קלאסית שמקלה על "עיכול" היצירה. ויאלקה מחליפים סגנונות תוך שנייה, עוברים מלחן זורם וקליט לאחד שנשמע כמו חצי-אילתור, ובין צעקות ללחישה.

האלבום עליו נדבר היום, curiosities of popular customs מ -2005, הוא האלבום המלא השני של הלהקה. יש בו שמונה שירים, מתוכם חמישה שאורכם בין חמש לשמונה דקות – הם עונים לציפיותינו מרוק אמנותי: משתנים הרבה וכוללים איזה קטע או שניים תלושים ומעניינים. שלושת השירים האחרים כוללים את Shitty monkeys הקצר והמקסים, שהוא חצי-שיר-חצי-סיפור של הרוקי מורקאמי על אי בו יש, אהמ, קופים מחורבנים. יש גם את only the wrong survive המכיל משפט אחד שחוזר על עצמו שוב ושוב בקצבים ולחנים שונים: I told you so, I told you so; I was right and you were wrong. בחיי שאני לא רוצה לדעת מאיזה ויכוח הוא נולד – וכמובן, יש את קאנג דינג טאון – השיר האהוב עלי בדיסק.

קאנג דינג טאון הוא דוגמא רעה לשיר באלבום: הוא קליט, לירי, מינימליסטי ולא מתחכם. מנגינת השיר היא היחידה באלבום שלא נכתבה ע"י הלהקה, ובעצם הושאלה משיר סיני עתיק בשם kang ding love. לחן שבוצע ע"י יותר מהרכב אחד לאורך השנים (הנה אחד לדוגמא). הסיפור מספר סיפור אהבה עם רמזים טראגיים (נו, למה ציפיתם?) שמתרחש בכפר קטן, לצד ההר, מאחורי ענן בשם "קאנג דינג טאון". בבית אחד מתארים את הכפר, בבית שני את תושביו, בשלישי את סיפור האהבה – וברביעי, את הסוף הטראגי. לא זורם ומפורט כמו אצל הדצמבריטס, אך המוזיקה העממית המקסימה מחפה על כך.

באחד מימי כמעט-החורף בשנה שעברה ראיתי הודעה בפורום נויז בהיידספארק: Vialka, להקה צרפתית, שמעולם לא שמעתי עליה, מגיעה עוד חודש לארץ. זיכרו נא שאני מדבר על ימים עתיקים – עוד לפני שטף האמנים הזרים, ולכן הופעה של להקה מחו"ל ריגשה אותי כמעט עד מוות. גם הסגנון המהיר-צועני נשמע מעניין – ובחמישים ש"ח, בכלל מציאה. ישר השגתי שני אלבומים לשמיעה, הוקסמתי, נהניתי – והגעתי להופעה. בחלל הקטן והמעושן של הפטיפון היו הרבה אנשים שלא מכירים את המוזיקה – בעצם, חוץ ממני ומעוד בחור לא ראיתי אף אחד מנדנד את הראש לצלילים. גיליתי שמריליז יפיפיה, ואריק בורוס כריזמטי. "אני מבקש ממכם משהו", הוא אמר באמצע ההופעה, "אנחנו נשיר כמה שירים שנוכל – ואז די. לא עוד. בלי הדרן ובלי בקשות – אנחנו לא אוהבים את זה". לגיטימי.

ויאלקה הם עוף מוזר גם מבחינת אורח חייהם. הם קיימים כבר שש שנים, חיו בשוויץ, סלובניה, קנדה וכרגע בצרפת – למרות ש"חיו" זו מילה קצת חזקה ללהקה שנמצאת בדרכים 320 ימים בשנה והופיעה בארבעים מדינות עד עכשיו (לא ברור מתי באמת מתבצעת היצירה שלהם). ויאלקה מגדירים עצמם גם כפרוייקט חברתי שנלחם ב"דיקטטורות מושחתות, קולוניות עגומות ודמוקרטיות מלוכניות" – מטרות קצת פלצניות שכולי תקווה נאמרות בהומור מוחלט ולא ברצינות של גיבור מסרט פנטזיה.

הלהקה הוציאה לא מזמן אלבום חדש, שלישי במספר, בשיתוף עם קרוזנשנטרן ופורחן. הנה כמה דברים שלא ידעתם על האחרונים:
1. הם ישראלים.
2. ניימן היה בהופעה שלהם בעבר.
2. במיי ספייס שלהם טוענים שהם מנגנים: karate-box-jazz
4. מה שהם באמת מנגנים זה כלייזמרים-הארדקור – שילוב בין כליזמר, פאנק נויז ומטאל.
5. באחד מהשירים הם ניגנו על מסור.

כלומר: הם מוזרים אפילו קצת יותר מויאלקה, ולכן היה זה רק טבעי שיוציאו דיסק משותף. הדיסק מחולק לשני חלקים: 5 שירים מבוצעים ע"י ויאלקה – והשאר ע"י קרוזנשטרן. עוד לא יצא לי לשמוע אותו, אבל סביר להניח שארכוש אותו בהופעה השבוע.

"מה?" אתם שואלים, "הופעה השבוע?". אז כן. ויאלקה מתארחים בארצנו הקטנה לשבוע אחד. למעשה, הם כבר הופיעו שלוש פעמים (שאחת מהן הייתה באיזור ת"א ודווחה באירועי השבוע האמיתיים). הפוסט הזה היה אמור להיכתב לפני כל ההופעות הללו – אבל מה לעשות שאני עצלן. ביום ב' הקרוב אריק בורו, הסולן, יופיע ב – 20:00 יחד עם סולן קרוזנשטרן, איגור קרוטוגולוב וערן זקס מליטרשפיך. ב – 22:00 הוא כבר יעלה למופע עם ויאלקה, שתחמם התזמורת הטרופית של איליאן פנסנסוי. שני האירועים יתרחשו בלבונטין 7. כרטיסים למופע הראשון עולים 20-30 ש"ח, ולשני – חמישים. יהיה מעניין.

1. תגובות, הערות, טענות או חוויות מכל מי שהיה בהופעות הקודמות (או בזו שתהיה) יתקבלו בברכה. גם קישור למקומות עם ביקורות כאלו יתקבל בברכה.