כריסטיאנה

(נשארו שתי שאריות חשובות (בשבילי) של זכרונות מהטיול לאירופה. החלטתי שהגיע הזמן להשלים אחת מהן)

גשם. בקופנהאגן תמיד יורד גשם*. בליל הגשם הרביעי בקופנהאגן, החלו להיגמר לי הרעיונות של איך מנצלים ליל-גשם בעיר זרה. מישהו, שלא ממש ידע אנגלית, דחף לידי עלון פרסומי של כריסטיאניה, ומלמל משהו על "העיר החופשית". הייתה שם רשימת הופעות – עם המילה Free! רשומה בגדול מתחתן. אצתי-רצתי לעמדת האינטרנט הזולה למקום מגוריי לברר פרטים.

ב – 1971, פינה צבא דנמרק שטח לא קטן בשולי קופנהאגן. עקב היעדר תוכניות למקום, החלו להתנקז אליו אנשים שונים ולבנות בו את חייהם. בערך כמו שאנרכיסטים ישתלטו על הקריה לאחר שצה"ל סוף-סוף ייפנה אותה. מפה לשם נוצרה במקום קהילה קצת-קומוניסטית, קצת היפית וקצת סקאווטרית, עם המון סמים – והוקמה: העיר החופשית – כריסטיאניה. שבעים שנה לאחר הישראלים, הקימו הדנים את הקיבוץ הראשון: גירסת החשיש.

ב – 36 שנות קיומה עברה כריסטיאנה לא מעט פרשות. רצח, סוחרי סמים, כנופיית אופנוענים, בעיות עם הממשלה והמשטרה וכו'. בסופו של דבר התייצב המקום, בערך, על תדמית של קהילה היפית זקנה עם חוקים ברורים, אך גמישים, שמשתמשת אך ורק בסמים קלים ולא בקשים. אנשי כריסטיאנה נורא מתגאים בכך שבעיית הסמים הקשים אצלם קשה פחות מאשר בשאר קונפהאגן. לא כזו חוכמה – כל מי שמשתמש בסמים קשים נזרק מכריסטיאנה ואוטומטית עובר להשתייך לסטטיסטיקה של "שאר קופנהאגן".

בשנים האחרונות החלו עיתונאים מסוימים לתהות "עד כמה העיר החופשית באמת חופשית" – ובדיקות שונות, כגון עיתונאי שניסה לבנות בית במרכז העיר, העלו ספקות מסוימות בנושא. אנרכיזם טוב עד הרגע שהוא עלול לפגוע בזכויותיך.

התחלתי לאסוף אנשים שיבואו איתי להופעה בכריסטיאנה. ג'נאביוו, האירית עם הפה הכי מלוכלך בממלכה והידידה הכי טובה שלי באותו השבוע, הודיעה בתוקף (ובאריכות) שהיא מיזנטרופית הערב ולא יוצאת. חבורת הפורטוגלים הקשוחים שמחו להצטרף, אך בדיעבד הלכו לאיבוד בדרך וסיימו את הלילה עם בירות זולות מסופר נידח.

זוג גרמני שפגשתי שמח על הרעיון. לרגע חששתי שאשמש גלגל שלישי, אך המצב השתפר כשטניה לחשה לי במטבח שהיא ואלכס בכלל לא זוג. אני מציין זאת, מכיוון ששאר הערב עמד בצל מאמצי הנואשים והלא-מוצלחים להתחיל עם טניה**. הצעתי לג'נאוויב הצעת הפרד-או-משול: את תקחי את הגרמני, ואני – את טניה. היא קפצה על הרעיון, וביחד עם עוד ישראלי שהצטרף אלינו בשנייה האחרונה – יצאנו למסע רגלי ארוך לכריסטיאנה.

לאחר שעה הליכה בגשם קל נכנסנו בשערי ה"עיר". מטרה ראשונה: שירותים. ניגשנו לבחור עם אופניים שנראה מקומי (אנשים עם אופניים תמיד נראים מקומיים). הוא אמר: "כנסו לבניין הקרוב וחפשו. תמיד יש". מצאנו את האלמנט החופשי הראשון של העיר: כריסטיאנה היא מתנה לתייר בעולם בו מקדונלד'ס רוצים כסף על שימוש בשירותים. הבחור עם האופניים החליט להצטרף אלינו ("וודסטוק? זה אחלה מקום"), והוביל אותנו למועדון. בדרך עברנו פחים בוערים ואנשים מתחממים לידם – והרבה הרבה בנייה עצמאית מוזרה ולכלוך. משהו כמו רחובות ניו-יורק בסרטים של שנות השלושים.

בפאב גילינו שאין הופעה ואין נעליים, אלא די.ג'יי ששם רוק שנות השישים. היה רועש, מעושן, ומלא בחבר'ה שכנראה נכחו גם בוודסטוק המקורי. משהו כמו פאב תיירים באנאלי, רק שכאן, במקום מחירים מופקעים, היו אלו שליש מהמחירים בכל מקום אחר בקופנהאגן. הלכנו להביא בירות (לי) ווודקה (לטניה). חמש דקות שהספיקו לשני מבוגרים להתחיל עם ג'נאוויב (טעות גדולה. לילה קודם היא גרמה לבחור שהתחיל איתה לבכות). הפאב היה מלא זקנים. כולם עישנו, אי אפשר היה לדבר, ולא ממש רצינו לרקוד. עברנו לספסלים בחוץ.

גם בחוץ עישנו חשיש. הפתעה. דיברנו ודיברנו, שתינו ושתינו, אנשים טובים החליטו מסיבה כלשהי להביא לנו אוכל חינם (עיר חופשית או לא?) – ובסופו של דבר יצאנו למסע כומתה בחזרה להוסטל. כריסטיאנה היא מקום מקסים, עכשיו רק צריך ליצור גירסא כזאת לצעירים.

(לא כריסטיאנה, סתם קופנהאגן)

יום אחרי זה פגשתי חבר פרלמנט מסרילנקה (באמת), יצאנו לשתות בירה ביחד (נשבע), פגשנו את אחד ממקימי מועדון הבירה הדני (בחיי), שהתלהב מחברותי במועדון הבירה הישראלי ולקח אותנו למסיבה של חברים שלו – שם פגשתי דנית חמודה. היה אחלה ערב :]
———————-
* למעשה, באחד מימי שהותיי העולם התבלבל, ושכח להמטיר גשם בקופנהאגן. כל הדנים והדניות עלזו ושמחו, ומיד ניסו לגרור אותי לפארק, כי חייבים לנצל "יום שמש". לא עזרו כל הסבריי על כך שמאיפה שאני בא, יום שמש באמצע אוגוסט זה לא אירוע נדיר כמו שהם היו חושבים.
** שלושה ימים אחרי זה פגשתי אותה שוב, ואז כבר היה קצת (אבל רק קצת), יותר מוצלח.