ברייט אייז

שאלה מהותית אחת טורדת מנוחתי לאחרונה: האם להכניס את החדש של ברייט אייז, Cassadaga, לרשימת המועמדים לאלבום השנה שלי?

(שימו לו משקפיים מוזרים, שחקו קצת עם השיער – וקיבלתם את אחד ממנהלי הריף ראף)

כמה דברים שחייבים לדעת על ברייט אייז לפני שמנתחים את ברייט אייז:
1. שמו האמיתי הוא קונור אוברסט. ברייט אייז זה סתם כינוי. משהו דומה לכך ששמו האמיתי של 'זקני צפת' הוא בעצם 'מאור כהן'.
2. הוא נחשב בוב דילן הצעיר, או בוב דילן של שנות האלפיים, או בוב דילן החדש – או במילים אחרות: יש טענות שהוא דומה לדילן. כדאי לציין, שמכל ה'בוב-דילנים-הבאים' בעולם, ברייט אייז הוא אחד היחידים שבאמת דומה למקור.
3. כל הדיסקים שהוציא עד היום היו מצוינים (חוץ מאחד שלא שמעתי, וקשה לי להעיד עליו). זה כולל פה מילים, מנגינה, התרשמות כללית והפונטים שעל העטיפה.

יופי. עכשיו, כשנפתחנו, אפשר לקרוא לו 'קונור'. לקראת האלבום החדש הקליט קונור לא פחות מ – 25-30(!) שירים. מהם הוא דג לתוצר הסופי את הטובים ביותר. מדיניות זו הביאה אמנים שונים בעבר ליצירת דיסקים אחידים מוזיקלית – וזה אכן מה שקורה פה. תוצאת לוואי שלה היא אלבום-שאריות בינוני שיוצא, על פי רוב, כמה חודשים לאחר האלבום המקורי. הנקודה בה המסחור מנצח את האמנות.

הדיסק דומה מאד לקודמים. אפילו יותר מדי דומה. הוא טוב, מהנה, ממכר – אך מציג כמעט אפס התפתחויות מוזיקליות. ואנחנו לא מדברים פה על דינוזאור כמו הרולינג סטונס, אלא על בחור בן 27 שאמור להיות בשיא המקוריות היצירתית שלו. במילים אחרות: בוב דילן, באלבומו משנה שעברה, הראה יותר התפתחות מוזיקלית מזו שמראה קונור בדיסק שהוציא השנה. אני היחיד שמריח משהו מקולקל?

מצד שני – אני מאזין לו כבר שלושה שבועות – שוב ושוב, בעיקר כשאין כוח למשהו קשה להאזנה – והוא פשוט לא נמאס. כל שמיעה עושה לי יותר ויותר טוב, ובכל האזנה דעתי בנושא 'השיר האהוב בדיסק' משתנה. הגענו למצב שהוא החל ללוות אותי בעת הלימודים בספרייה – כבוד נדיר לדיסק לא אינסטרומנטלי.

שלושה שירים מהאלבום ניתנים להורדה באתר. שניים מהם מהאי.פי שקדם לדיסק: Four Winds המאד פולקי, ו Tourist Trap. דווקא השיר מהאלבום, No One Would Riot For Less , הוא החזק מבין השלושה לטעמי – ולנוחיותכם מובא כאן לינק ישיר להורדתו. קודר, שקט, מלנכולי, חודר ונוגע. בדיוק סוג השירים שטוב לי שהם עושים לי עצוב.

ובקשר לשאלה שבכותרת: בשנת 2007, שאני אוסף אובססיבית עדויות לכך שהיא שנת המוזיקה הטובה ביותר אי פעם*, אם לא בעשור האחרון, קלושים סיכוייו של ברייט אייז לזכות בתואר 'דיסק השנה'. לא כשמולו עומדים הארקיד פייר, מארק רונסון, אוף מונטריאול, אייר, אנדרו בירד, פטריק וולף, אלף ואחד דיסקים מדהימים אחרים ודויד פרץ אחד. מצד שני, בתואר 'דיסק אפריל' שלי הוא כנראה כן זכה.

—————–
* אי פעם – מושג שהתרגום החופשי שלו לעברית הוא "פרק זמן הארוך משלוש שנים, אך בשום פנים ואופן לא עולה על שבע. אנאלוגית, נהוג בעולם המחשבים לתת אחראיות למוצרים "לכל החיים". ובאותיות הקטנות מבואר: שלוש שנים מיום קניית המוצר.

1. לא מספיק שדיאמונד דוג פגשה את רוברט וואיט בירושלים שבוע שעבר, ולא קראה לסחבק לבוא להסתחבק איתו – היא גם לא הודיעה לשאר החבר'ה שוואיט מבשל אלבום חדש. למי שלא יודע: Rock Bottom שלו הוא יצירת מופת מדהימה, כש – Sea Song מתוכו הוא שיר האהבה הטוב ביותר ששמעתי אי פעם, ואחד המועמדים להיות שיר הריקוד המשותף שאבחר לחתונה שלי (אם אמצא אישה, כמובן, שתהיה מוכנה לסבול את הדבר המוזר הזה ברקע).

[closed because of spam]