חוצמזה2: יום וכמה שעות בצפון

ברוכים הבאים לטיול השנתי של הסצינה התל אביבית לצפון. מקווים שהצלחתם להתמקבן על טרמפ (עד ארבע באוטו פלוס שני אוהלים) או שהבנתם איך להגיע ברכבת לעכו ומשם למצוא אוטובוס לקיבוץ פרוד. פריטי חובה בתיק הם: כמה בקבוקי אלכוהול (רק תצהירו בכניסה שיש בהם מיץ תפוזים. כן? מיץ תפוזים בבקבוק גולדסטאר. תצליחו לזכור זאת?), ערכת קפה משוכללת, קצת אוכל לנשנוש – וכמובן: כלי נגינה לג'אם סשן המוני בלילה. ועכשיו, כשנכנסנו לאווירה נוכל להתחיל לזרוק את כל האנקדוטות והרעיונות שהקפיץ האירוע לראש. מוכנים? 3,4 ו..

1. הרגע הראשון בפסטיבל, בכל פסטיבל, הוא המושלם מכל. כשהסצינה נפרשת מולך, עם צלילי המוזיקה ברקע, האנשים הקופצים, שדות הקוצים הלא-נגמרים דוקרים בעיניים והיופי של החופש תופש אותך לא מוכן. חיוך גדול נוחת לי לחמש דקות על הפנים. מישהי שפגשה אותי ברגע כזה אמרה פעם You look lovely when you smile. נו, I feel lovely as well. הנירוואנה של הדקה הראשונה. וויהו! אחרי זה יורדת האנרגיה. חבל.

2. בכניסה לאירוע. 'מותר להכניס בירות?' שאלתי את השומר. 'אסור'. 'אה טוב', השבתי, 'כי הבאתי רק אוכל'. 'למה התיק שלך משקשק?' הוא שאל. 'האוכל בכלי זכוכית' השבתי. 'אתה יכול לפתוח?' – 'הרוכסן תקוע'. 'אה', הבין, 'תסתדר איתו בפנים' סיכם ונתן לי להיכנס. אגב, 18 הבירות שלי נגמרו, על ידי ועל יד כל מי שהיה לידי, תוך שעתיים. אפילו רכשתי אלכוהול נוסף בפסטיבל. עלי, הם לא הפסידו כסף. [פאראפרזה חופשית על מקרה אמיתי].

3. מישהו יודע לאיפה נעלמה ההופעה של ישראלים\סקס\פעולה? (או בשמם האחר: הלהקה של מאור כהן). הם נעלמו ושכחתי לשאול מה עלה בגורלם. בכל מקרה, זו הייתה תקלת הלו"ז היחידה בכל שעות נוכחותי בפסטיבל. עוד על זה בסוף.

4. היה קשה להקים אוהל. עד שמצאנו נקודה מושלמת (בדיוק באמצע שביל, על ערימת קוצים), הסתבכנו עם האוהל הענק אך המסורבל ששאלתי מידידה. שעה וחצי לאחר ההקמה חזרנו רק כדי לראות שהוא התמוטט. חיכיתי לחבר אחר, הידוע גם בתור מפלצת-הסיכות, שיגיע עם אוהל חלופי. הגיע, הקמנו – ואחרי עוד כמה דקות, בעוד משהו מנסה לאכול אותנו, הבאנו שנפלנו על קן נמלים. אני כבר עייפתי לגמרי מהעברות (וגם הייתי אחרי כמה בירות), כך שאיש-הסיכות רב המעללים טיפל ברילוקיישן לאוהל בעצמו. הנקודה הזאת בעצם אמורה לאמר לו: 'תודה' (בטון של פורטיס).

5. "איזה קול יש לזמרת M.E.S.S!". המשפט הזה, שהלך, חזר ונאמר כמה שעות אחרי ההופעה היה אחד הטאגליינים של הערב, וגם אחת ההפתעות: הצליחו לגנוב לאסף אבידן את תואר הקול-המעניין-של-הפסטיבל. לא מאמינים? תאזינו לשיר כלשהו במייספייס, ואז דמיינו את הקול יוצא מגרונה של בחורה קטנה וחמודה. מדהים.

6. לקין והבל 90210 יש מוזיקה מורכבת בטירוף, מעניינת, מגוונת ובכלל לא שגרתית. משהו שמזכיר קצת רוק-מתמטי. לא בטוח שהייתי מאזין לה בבית, אבל עם הרקע של הפסטיבל מסביב היא סיפקה ארבעים דקות מעניינות מאד.

7. בינתיים קם לידנו מאהל בדואי. או יותר מדויק אולי: ארמון מבד. ישנו בו ארבעה חברים, שני בנים ושתי בנות, אבל בכיף יכולת לדחוף פנימה עוד חצי ממכבי ת"א (בכדורסל) ולקבל עודף. בהתאם למעמדם כבדואיים האיזוריים, הציעו לי שם קפה כשהתקרבתי. אני מכור לקפה – וזו אזהרה. אזהרה למה? לכך שזהו הסיפור על למה שמעתי את ההופעה של קרוזנשטרן ופרוחוד מרחוק ולא ליד הבמה. מצד שני, כבר ראיתי אותם מופיעים בעבר, אני יודע עד כמה הם מצויינים, כך שהפעם יכולתי להסתפק בהתענגות על המוזיקה בווליום נורמאלי עם קפה ביד. מה רע?

8. בעצם, היו עוד לא מעט הופעות אחרות אותן שמעתי יותר מרחוק עם בירה\משקה כלשהו ביד. אני מוצא זאת… יותר נחמד. נותן את האופציה לדבר עם חברים בזמן ההופעה. קשה לתת יום שלם לכל הלהקות את מלוא תשומת הלב.

9. פעם ראשונה שאני רואה את צ'ארלי מגירה. הוא נראה מגנייייייייייייייייב.

10. בהופעה של מידנייט פיקוקס עם קוואמי ביצעו את השיר המשותף של קוואמי ופורטיס. מקריות? אנילאחושב! הנה העתק של הפיסקה על המידנייט פיקוקס מאינדינגב. היא מתאימה גם הפעם:

מה אספר? פשוט הופעה עצומה. מקורית, מפעילה, לא משעממת ולו לחצי שנייה – ומעבר לכל, מצליחה לגרום אפילו לעצלן כמוני להזיז קצת את הרגליים, הידיים, הראש וקצות האוזניים. לא סתם מתארים אותם בתור ”הקרקס של מידנייט פיקוקס“. לרוץ ולראות בהזדמנות הקרובה.

11. מסקנות א' לפעם הבאה: לדאוג לריקון הפחים בזמן הפסטיבל. איפושהו לקראת 19 בערב הם עלו על גדותיהם והאשפה התאספה מסביב. לא היה מצב נורא, אבל אולי אפשר לחשוב על זה להבא.

12. קצת לא פייר להציב את פורטיס אחרי, אהמ, כל אחד אחר. קצת כמו להציב את קובי בראיינט ליד הלבנבנים החמודים האלה מספרד ולטעון ששניהם משחקים כדורסל. אז איך היה פורטיס? נחשו. נו, באמת – מצוין! אלא מה.

בחירת השירים הייתה בהתאם לקו המוזיקלי של כל היום הראשון: כס"חיסטית למדי. זאת אומרת שאת בלדות פורטיסחרוף או הדיסק חצי-אוטומטי השאירו יפה מאחור. מכל ההופעות שראיתי זו הייתה היחידה שהוציאה כמעט את כל הקהל ממתחם האוהלים לאיזור הבמה – אבל זה לא מפתיע. לא כל יום זוכים לראות את רמי פורטיס בהופעת-שוליים אמיתית, ולדמיין שאנחנו בהקלטות של 'הגיטרה מנסרת את הלילה'. את הלילה הוא סיים עם גירסת-ההופעות של 'בצהרי היום', בדיוק אותה הגירסא איתה הוא גמר את ההופעה בקיבוץ דן שראיתי לפני חודש. וקשה להאשים אותו בעניין – זה פשוט שיר סיום ההופעות המושלם. שמשאיר 'וואו' אבל נותן הרגשה סגורה. חוץ מזה, במיוחד עבורי, כך החלטתי, הוא ביצע את תחנה סופית. שידר שמדבר על העיר האהובה על כולנו: ברלין.

13. אורי צור, ממארגני הפסטיבל, ניצל את הבמה לחמש דקות לאחר ההופעה לתת את הגירסא שלו לנאום 'יש לי חלום'. לא אכנס לתוכן או לדיון סביבו, אבל חלקתי על חלקים גדולים ממנו. התייחסות ל"סצינה", מושג שאף פעם לא הבנתי מה משמעותו, הייתה רצינית מדי – וגם הביקורת על מוסדות הממשלה, שהעמידו "קשיים" סביב ארגון האירוע (למשל, דרשו אמבולנס, מאבטחים, הגדרת יציאות חירום וכד') הייתה שגויה לטעמי. מספיק לאמר 'אסון ערד' – או דוגמא יותר קרובה: 'האומן 17', כדי להבהיר את עמדתי בעניין. מי שהיה שם מוזמן לדון על זה בתגובות (ואולי אף לחדד את זכרוני בקשר לתוכנו המדויק של הנאום).

14. רק את עצמי לא ידעתי לצלם. וכך נחסכה ממכם תמונת הגב שלי כשטח פירסום להשכרה. התוצאה? כמעט זהה לאינדינגב: שתי סיכות שמפרסמות את מרכולתו איש-הסיכות החביב, וסטיקר אחד ויפה כטיזר לאינדינגב הבא. אהמ, מה דעתכם על תמונה של איש הסיכות כפיצוי?

15. מסקנות ב' לפעם הבאה: נגמרו ההופעות והחל עניין הג'אם-סאשנים; חמישים אחוז מההנאה של אירוע כזה היא הלילה המוזיקלי המאולתר שעורכים באי הפסטיבל. אממה, לפחות בשעה הראשונה היה נסיון לארגן מסיבה-אלקטרונית שקצת הפריע לכל זה, ואפילו הבריחה אותנו לשולי המתחם. והמסקנה? או שלא מנסים לארגן מסיבה לאחר ההופעות (עניין שנכשל, כמדומני, גם באינדינגב), או שעושים אחת עם מוזיקה שרלוונטית לאירוע. כלומר? מוזיקת שוליים רוקיסטית. לא אונץ-מונץ אלקטרוני.

16. לאחר שגוועו נסיונות המוזיקה נכנסו הג'אם-סשנים ממש חזק לעניין. ליד האוהל שלי ישבה חבורה ושרה בצורה מדויקת שורת קאברים לקלאסיקות רוק אקוסטיות מכל הזמנים. שותפי לאוהל כל כך נהנה שאפילו לא קם לצעוק עליהם שהוא רוצה לישון – דבר נדיר ביותר!

חבר'ה אחרים ערכו את הג'אם האיכותי של האירוע ליד הכניסה האחורית. כרטיס למשהו זהה בלבונטין 7 עולה 40 ש"ח. בשתיים בלילה הגיע מישהו, לא יודע אם רשמי או לא, ודיווח על הבמה הפתוחה האלטרנטיבית. זו שעושים בה מה שרוצים, אבל יש גם מגבר. הלכתי לשם בשביל לראות את שני קדר המדהימה בהופעה מקסימה לגמרי (ורק נותר להצטער שהיא לא הופיעה בפסטיבל בעצמה..). בהמשך הערב גם עלה דורון מהדוגמניות, אבל אני, לצערי הרב, כבר ישנתי בשלב הזה. כוחותינו מדווחים שהוא גם היה מוצלח.

17. שלוש וחצי שעות "שינה" (או משהו דומה לשינה) מאוחר יותר קמתי. מטושטש לגמרי קפצתי מעל שער מלתחות הבריכה כדי לשים את העדשות וקצת להסתדר. שנוררתי כוס קפה מהשכנים ה"בדואיים" וקיבלתי שיעור מזורז בפוטבול. צלילי הרגאיי הראשונים של רגאייסטן החלו להגיע שעתיים מאוחר יותר והייתה הסכמה רבתי שרגאיי על הבוקר זה אחלה סטארט-אפ. בכל אופן, היום השני של הפסטיבל תמיד פחות מדבר אלי, מין קטע של 'אחרי השיא' כזה. אז ארזנו את מה שצריך, תפסנו חבר אחד שניצל את המקום הפנוי באוטו לטרמפ ויצאנו הבייתה. תם ונשלם? עוד שלושה רגעים, אוקי?

18. רשימת המטלות שלי לפני הנסיעה לברלין כללה חומוס בסוהילה בעכו. החומוסיה, וסליחה עם אבו-חסן, האהובה עלי בארץ. אפילו כתבתי עליה ביקורת מפרגנת מאד בבלוג החומוס השנה. הרגנו שני ציפורים במכה אחת וסרנו לשם למנה: חומוס-גרגירים עם ים של טחינה בצד. איך היה? מצוין. לא החוויה האלוהית מפעם שעברה, כי היא מתרחשת רק בפעם הראשונה, אבל עדיין פשוט מצוין. לכו, לא תתאכזבו. וגם לא תצאו רעבים.

19. ובערב, בין עייפות לפוסט אירועי השבוע האמיתיים קפצתי לקומפורט 13 לאירוע ארטישוק כדי לראות אפילו עוד הופעות (הדוגמניות – שגם בהופעה השניה נהניתי מהם, כל החתיכים אצלי ורדיוגרם). הדקות הראשונות של האירוע השאירו אותי קצת מבולבל (על מה להסתכל? באיזה סדר? איך? מה?) ועם הרגשה קצת מנותקת. שלא יהיה לא ברור – נהניתי מאד מהערב, אבל עדיין לא ברור לי לגמרי איך מאזנים בו בין צורך חברתי לדבר עם אנשים, התבוננות עמוקה ביצירות האמנות, ונתינת תשומת לב מלאה ללהקות על הבמה. אולי אלמד זאת מתישהו. אולי.

20. נזיפה ושבח: אחת התלונות העיקריות טרם הפסטיבל דיברה על זמינות המידע לקהל, שדי לא הייתה קיימת. סדר ההופעות, הדבר הכי חשוב בעולם בערך, פורסם יומיים לפני האירוע בידי לזרבוי הבלתי נלאה. מפות ההגעה היו קמצניות במיוחד ובקושי היה מידע על אוכל, שתיה, לינה ושאר דיכפין שעלולים לעודד ספקנים להגיע. בעצם, לא רק ספקנים, גם מכורים כמוני היו שמחים לדעת אותם. יש צורך להסביר כמה שקיפות המידע הזאת קריטית להצלחת פסטיבל בסגנון?

עכשיו, למרות שאין לי קשר או חצי קשר למארגני חוצמזה, ברור לי שהדבר לא נעשה בכוונה אלא מסיבות טכניות. רק שאולי כדאי לקחת אותו בחשבון בפעם הבאה. לעשות בוקינג רק לאמנים שמוכנים להתחייב שבועיים מראש (למשל) על שעת הופעה, ולסגור את הדברים מוקדם יותר (אפילו במחיר דחיית האירוע). מה עוד? בחירת האמנים הייתה חסרה מדי. אמני אנובה? היס רקורדס? או כאלה חסרי לייבלים (או לייבלים קטנים?). לא מכיר את הפוליטיקה מאחורי הקלעים (שונא פוליטיקה יחיה), אבל עבור הצרכן הפשוט, כמוני, הם היו חסרים.

א-ב-ל: בתחום השבחים ראוי לציין שמה שהיה תקתק כמו שעון. האוכל נראה מצוין, ההופעות עלו בזמן והיו כמעט אפס פאשלות שאני שמתי לב אליהן. לא משהו אלמנטרי בכלל. בשורה התחתונה היה יופי של אירוע. לא חוויה רוחנית, אבל בהחלט שבוע כיפי שאקח איתי הלאה – והכי חשוב: משהו שיתן לקהל בו חשק לחזור גם שנה הבאה. אמרנו שהקטע זה לבנות מסורת, לא?