לפני השקיעה

אפילו בין הפולנים בולטת זושה על הרציף בפוזנן. חיבקתי אותה רכות והתחלנו ללכת. עברה שנה מאז הפעם האחרונה בה נפגשנו, ובזמן הזה שמרנו על קשר סקייפי רציף כמעט כל שבוע. יש לה חבר עכשיו, אז צריך לשמור מרחק. אבל מדי פעם החיבוק מתארך יתר על המידה, או שמחוות חיבה אמיתית אחרת נפלטת. וזה נחמד. וזה מוגבל בזמן. ואני לא יודע לאיפה זה הולך. 24 שעות ביחד בפוזנן מתחילות עכ-ש-יו.

(אהמ. כן. זושה רוצה שאמסור שיש לה תמונות מחמיאות יותר. למשל, כאלו בהן היא מצולמת מקדימה..)

חיכוכים בדרך להוסטל. זושה מקפידה ללכת רק בצד שמאל שלי. 'לא השתנת' היא אומרת – 'גם את'. המשכנו ללכת. 'האנגלית שלך השתפרה' – הערתי, 'והפולנית שלך' השיבה. שנה בלי להיפגש. בוחנים את הדומה והשונה אחד בשני. מה מתאים לזכרון, מה פתאום מפריע. חששתי שהמציאות לא תעמוד באידיאה שנוצרה לי בראש. זו בוודאי אחת הסיבות שלקח כל כך הרבה זמן לתזמן את הפגישה.

התרחקנו מהכיכר המרכזית של פוזנן ונכנסנו לפאב צדדי וריק. הוא מקסייייייייייייייייים: מלא בתמונות אלקטיות על הקירות, ושלל פיצ'פקס שמאפיין בתים ישנים. אין סדר בבלאגן, חלק מהכסאות נראים ככה והאחרים – אחרת. נהדר. כשאתה מטייל באירופה כל הפאבים בכל הארצות נראים לך אותו הדבר: חמימים. אבל אחרי חודש בברלין למדתי שלפאבים הפולניים יש אופי שונה לגמרי מאלו של גרמניה: הם מסודרים פחות. מאולתרים יותר. חסרי הגיון ולא עונים לשום תבנית סימטרית או הגיונית. הם נראים כמו בית ששנים זרקו אליו פיצ'פקס משוק הפשפשים. אני מעדיף אותם – וזה קצת חבל, כי אני חי בברלין.

התיישבנו ליד שולחן. זושה הייתה על הספסל ואני על הכסא. שומר מרחק נגיעה. קצת נבוך; החבר של זושה, צרפתי, סימס בלי הכרה – ואפילו התקשר פעם אחת. הרגשתי… תקוע באמצע. לא נעים. שתינו שתי בירות והמקום פתאום נהיה מלא. בכל זאת, ערב שישי היום. 'משנה מקום משנה מזל?' שאלתי, והנה – אנחנו בחוץ. קופאים מקור. הגרון שלי מתחיל לכאוב וגם הצטננתי קצת. רק באגדות הסיפורים הקסומים תמיד הולכים חלק.

לא קל למצוא פאב טוב עם מקום ישיבה בשישי בערב בפוזנן. היה אחד שנראה מקסים במיוחד, עם דמויות קומוניסטיות גדולות בכניסה (לנין! לנין!) ושולחנות עץ כבדים ומבנה מוזר. אבל אפס, אין מקום לישיבה. המשכנו להסתובב, ואני כבר הרגשתי ממש לא טוב. עשיתי מאמץ על להסתיר זאת – נראה לי שבהצלחה מסוימת. בסוף סחבתי אותה למה שנקרא 'רוק בר'. שידרו שם משחק כדורגל.

לא מצאנו מקום, אבל בעקשנות התיישבנו על ספסל מאולתר בפינה. הייתה שם חבורה רועשת (מאד) של חבר'ה בני 40 פלוס שחגגו כאילו אתמול הסתיימה הטירונות שלהם. הם התנדבו להידחס, וכך התפנה לנו שולחן אחד קטן. עם ספסל אחד. ישבנו אחד ליד השני והזמנו בירות.

זושה לא השתנתה בכלל. היא עדיין עוברת בין פנים חסרות הבעה לחיוך שובב כל שניה. יש לה חוש הומור מוזר ('אמא אומרת שאסור לי לאכול שוקולד עד שאמצא בעל') והיא אוהבת להקניט. מאד אוהבת להקניט. כשהסתיים המשחק התחילו להשמיע מוזיקה פולנית בפאב, וזושה הכירה את כל השירים. רקדנו שיר סלואו ביחד, מרפרפים על הקו בין ידידות ליותר מזה. שתינו עוד בירה, והתחלנו להתנדנד לכיוון ההוסטל.

התמוטטתי על המיטה חולה ונרדמתי ישר. חלמתי שיד מכנית מלטפת אותי, והתעוררתי רק כדי לראות שזו זושה שעושה זאת, מהמיטה השניה. עברתי למיטה שלה, והתחבקנו קצת. סתם ככה, בלי לדבר. הרגשתי מת, וחזרתי למיטה לישון. היו לי אלף חלומות, ופעם בחצי שעה קמתי לשתות מים, לשטוף פנים ולקוות שבבוקר זה יעבור. וזה אכן כמעט עבר כשקמתי בתשע בבוקר.

— קמנו רעבים. הפסקת אוכל —

פעמיים ב – 24 שעות (כל הארוחות בעצם), אכלנו במקומות שנקראים Bar Mleczny. אחד הדברים הטובים היחידים שהקומוניזם הביא לעולם. מדובר בספק מסעדות עממיות, ספק קפיטריות וספק מטבחים פרטיים. מה מגישים שם? את האוכל הכי ביתי ופולני שאפשר לחשוב עליו. שורת מרקים בלתי נגמרת (לקחתי עגבניות סביר ושעועית מעולה), הבשרים הכי פשוטים בעולם (חזה עוף) עם תוספות אפילו יותר פשוטות: פירה, תפוחי אדמה אפויים וכל מיני סלטים פולניים. אני יודע שזה נשמע כמו אוכל של חתונות, אבל זה לא: הכל טעים. ממש טעים. חבר פולני הסביר את זה הכי טוב עם תיאור הדודה הפולניה, בת השישים, שעומדת על סירים ענקיים במטבח שם. התפריטים של המקומות האלה משתנים מדי יום, אבל כולם זולים ביותר. מה עוד? כמעט תמיד אפשר למצוא במקומות כאלה פירוגי. מאכל שעוד לא ברור איך לא שולט בעולם.

— סוף הפסקת אוכל —

את חצי היום עד הרכבת שלי העברנו בהליכה. הליכה לפארק, הליכה בפארק והליכה מ…הפארק לרכבת. השיחה קלחה, בלי רגע של שתיקה. רגע לפני שהגיעה הרכבת התחבקנו ארוכות בחום. שנה שעברה, במצב מאד דומה, אמרה זושה שהיא בטוחה שהסיפור שלנו לא נגמר. וזה נחמד שעכשיו היא לא אמרה זאת שוב. אתם מבינים, פשוט כבר אין צורך.

1. כל כך הרבה דברים קורים בשבועיים האחרונים, שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל לכתוב פוסטים. אבל לזה הנוכחי הגיע להיכתב; הוא ממשיך סיפור שהתחיל פה די מזמן.
2. ברור ששורת הפוסטים על זושה לא מתאימה לרוח הצינית של הבלוג. אבל ניחא :]