סיפור שהתחיל בסגירת ספריה

"נשארו לי רק עוד שני יורו בכיס. זה סיפור ארוך: ב – 1974 עליתי לארץ. בתחילה קשה היה להשיג עבודה, והדבר היחיד שמצאתי הוא נהג משאית שיוצא מצומת בדרום. הבעיה היחידה הייתה שהייתי צריך להגיע לצומת באופן עצמאי. מין מלכוד 22 כזה לאדם צעיר בלי גרוש בכיס. במר לי, סרתי לכותל המערבי, והתחננתי ללמעלה שישלחו מישהו לעזור לי. איך שיצאתי מהעיר העתיקה, ראיתי על הרצפה מעטפה עם 300 דולר בתוכה – בלי שם, בלי כתובת ובלי דרך למצוא את הבעלים. ב – 260 מהם, כי בכל זאת, צריך להשאיר משהו לדלק, קניתי אוטו מצוין (שנה שלמה הוא נסע בלי תקלה!), ומשם הדרך להשיג עבודה הייתה קצרה.

אתמול בבוקר הוצאתי 500 יורו מהבנק. שמתי אותם בכיס של המעיל – אתה רואה פה – ושכחתי שיש חור למטה. מהיד שלי עבר הכסף דרך הכיס ישר לרצפה. 'או' אמרתי לעצמי כשהתגלה האבדה, 'כנראה שהגיע הזמן להחזיר את ההלוואה השמיימית"
(תיכף תבינו…)
(האמת היא שהתכוונתי להעלות פה פוסט אחר. אבל היה לי ערב חביב וביזארי שלשום, אז הפוסט המקורי ידחה למחר\ותיים)
———————————–

בשבע בערב הודיעה לי הספרנית שסוגרים את הספריה. חשבתי אולי לתפוס עוד כמה שעות לימוד בבניין למתמטיקה, אבל גם שם לא הייתה כבר נפש חיה. יום אחד אבין איך מצליחים לעבור פה ממצב של בניין שוקק ב – 18:59, למבצר מסוגר כמו מטה מטכ"ל בשבע ודקה. ויתרתי והתחלתי ללכת הבייתה.

בדרך שמעתי מנגינה מוכרת בוקעת מאולם כלשהו. התקרבתי והצלחתי לזהות גירסת אלקטרו של 'אדון עולם', חצי בגרמנית חצי בעברית. מסקרן מאד. ניגשתי לשומרת ושאלתי בגרמנית אם אפשר לדעת מה זה. לא הבנתי מילה מהתשובה שלה. שאלתי שוב, אם צריך הזמנה או שאפשר להיכנס – ובתנועת יד הוזמנתי. בפנים שקק חיים, ולהקה ישראלית-בערך אחת, Jewdyssee עשתה מוזיקה יהודית בעברית עם שילוב גרמנית וקטעי ראפ לקטעים. הם היו ממש טובים, למרות השם המזעזע (ככלל אצבע, שם להקה לא צריך לתאר את הסגנון שהיא מנגנת) – והקהל קיפצץ בשמחה. נכחו שם כמה גרמנים מגניבים, לבושים לפי כל כללי המשחק, בחורות מגניבות רק קצת פחות שרקדו בהתלהבות בלי קשר למוזיקה – ורבי אחד די מבוגר. הוא שתה קצת יין ואז השתולל ברחבה – מה שנראה קצת מוזר, אבל סחטיין עליו.

(ג'ון קריבפולסי – וזה נס אם האיות נכון – יצר, די מזמן, שורת צעצועים של המועמדים לנשיאות. התמונה נראתה לי מתאימה פה)

כשעזבתי, מחוץ למקום, הוא בא אלי – הרבי זאת אומרת, ושאל, באנגלית מצוינת, אם אפשר לעשות שיחה מהסלולרי שלי. הוא אמור לפגוש ידידה בברלין ואין לו איך לתקשר איתה. הסכמתי ברצון, והתעניינתי מהיכן בא. 'מאיטליה' ענה, 'אבל אני גר בישראל'. השיחה עברה לעברית רגע לפני שגילינו שהידידה נמצאת במקום רועש ולא יכולה לשמוע אותו. חבל. היא נמצאת בפתיחת תערוכה במוזיאון בקרויצברג והוא נורא רצה ללכת לשם. 'אלכוהול חינם, אנשים מעניינים – בחורות יפות. אתה יודע..'. נכנסנו לפייסבוק שלו, בעזרת הלפטופ שלי, ומצאנו את המקום. בעודי מסביר לו איך להגיע (45 דקות לפחות. זה בקצה השני של העיר), הוא הציע שאצטרף. גיאומטריה דיפרנציאלית מול פתיחת מוזיאון. אהמ. אהמ. אהמ. בואו נראה….. טוב. הגיאומטריה הדיפרנציאלית ניצחה.

סתם. נראה לכם?

בדרך לשם התחלתי לשים לב לטיפוס שהולך לידי. הוא לבש מעיל שחור של דוסים, אבל מתחתיו היה משהו מוזר שנראה כמו חלוק רחצה. היו לו קרוקס שחורות, מזוודה גדולה, ותיק כבד עליה. יש בו נמרצות אמיתית, שנראה לי שגם בגיל 14 אין לרוב האנשים, והוא מצליח למשוך תשומת לב. המון המון תשומת לב. לנערה אחת עם רגל שבורה שירדה איתנו לסאבווי במעלית הוא שם יד על הראש, והבטיח שהעביר לה אנרגיה. בקרון, נעמדו לידינו כמה חבר'ה שחורים גדולים עם ראסטות. מפה – לשם, שתי דקות שיחה, והוזמנו להופעה שלהם בהמשך הלילה.

לתערוכה קראו Detour והיא התארחה במוזיאון De Dinge. הוא נמצא ברחוב די ראשי ותיאורטית קל לאיתור (לכל מי שנכנס לחצר האחורית ועולה לקומה השלישית של הבניין. מבחוץ אי אפשר לנחש על קיומו כמובן. ברלין טיפוסית). קיבלנו כפפה לבנה בכניסה היות והתערוכה כללה עלעול במחברות ישנות. במקום היין האדום הזול שמחלקים בתערוכות בארץ, עפו שם באוויר מגשי בקס ויין לבן. לפני שסיימתי את השלוק הראשון חיפש ידידי הרבי כבר את בקבוקו השלישי. הוא מכונת יח"צ מהלכת על שתיים, והכיר, לדעתי, אנשים בקצב של שלוש לדקה. התמונה שלו מדבר עם ידידתו הפינית, לובש כפפה לבנה על יד אחת ומחזיק בקבוק בירת בקס בשניה, בעוד צלמי היח"צ של המקום מתחרים על מי יצלם אותו יותר, תישאר לי שמורה בראש להרבה זמן. כמה שעות לפחות.

בשלב מסוים התעייפתי. עוד הספקתי לוותר על הזמנה לסקוואט לסביות (אשוב לשם) והתחלתי את מסע הכומתה המפרך הבייתה. אבל החלפנו פרטים. בטח נצא לבלות יחדיו בעתיד.