חמשת הרוצחים הבדיוניים הטובים של 2008

[כל כך הרבה זמן לא כתבתי פה שכמעט ושכחתי איך לכתוב. בינתיים סיפרתי על הפוסט הזה לכל כך הרבה אנשים, שהגיע הזמן להוציא אותו לפועל. נראה לי שיותר חבר'ה שמעו אותו ממני מאנשים שיקראו אותו פה]

סיכומי 2008 מתחילים לזרום בהמוניהם, וכרגיל הבלוג יוצא בפוסט הפגנתי של דווקא-על-דווקא. מצחיק שדווקא בתקופה בה סיכומים מוזיקליים, קולנועיים ואחרים מקבלים זרקור מכל עבר, דווקא הנושא החשוב של רוצחים בדיוניים נשאר קצת מאחור אני תוהה אם קודם לזרוק את הרשימה או קודם להסיק מסקנות? יאללה, בואו נזרום עם המספרים ונראה משם לאיפה הרוחות נושבות.

5.אנטון שיגור – אין ארץ לזקנים

[האיור מפה. לדעתי איור טוב שווה אלף תמונות]

חצי עולם, או יותר נכון, תשעים אחוז ממנו, היללו את היצירה הלפני אחרונה של האחים כהן. זו עם הטוויסט הכל מפורסם, מבלבל ומוזר שלה. ואני? אהבתי בדיוק את רובה, ולא התרשמתי כלל מסופה. יכול להיות שזה בגלל שאני בור ועם הארץ. סביר יותר להניח שסתם המסר לא דיבר אלי. זה הקטע עם מסרים: או שמתחברים אליהם עד הסוף, או שנשארים אדישים אליהם לגמרי.

בלי קשר לסיום, על דמותו של שיגור שמגולם בידי חוויאר ברדם היה קונצנזוס כמעט מלא: הוא הדבר הרצחני המגניב ביותר שעלה על מסך הקולנוע בשנים האחרונות. עם שיער אמו, דיבור רגוע וכלי רצח מקורי ביותר (הדבר הזה איתו הורגים פרות. יש לזה מילה בעברית? או באנגלית?), מטבע קובע גורלות והתנהגות אדישה הוא מטיל אימה על המסך למסך 122 דקות (פחות 15). למרות שיש לו הבעת פנים אחת בדיוק, ובעצם, אולי בגלל זה, התאהבנו פה.

אגב, צפיתי השבוע בויקי-כריסטינה-ברצלונה (החדש של וודי אלן. מומלץ), וחוץ מזה שהתחלתי לעבוד על טיול לעיר (כאילו, דא?) גם התרשמתי עמוקות מחוויאר בארדם שכיכב שם. למה? כי אותו האדם הצליח לשכנע אותי לחלוטין בהיותו רוצח סדרתי מטיל אימה, ומאהב ספרדי מושלם. תאמינו או לא, בדר"כ זה לא הולך ביחד. וזה לא שבין השניים הפרידו שנים של מייקאפ וגרדרובה יקרה. אלו בעיקר הבעות הפנים ושפת הגוף שעשו את ההבדל.

במהלך הצפייה תהיתי מתי סוף-סוף ינקוב חוויאר חור במצחה של ויקי. דברו על ציפיות מוגזמות.

4. בלקר – אחוות המקל

תמשיכו לשמור על ראש פתוח. בלקר נמצא פה לא בגלל שעשה משהו מיוחד ב – 2008 (אין לי מושג מה קרה איתו השנה), אלא עקב כך שלא נעלם מהמפה ונתן לי את הזכות לבחור בו.

אחוות המקל הוא אחד מאלפי הקומיקסים האינטרנטיים שפשו בכל פינה וירטואלית (וזה טוב!) בשנים האחרונות. הוא מהמשובחים שבהם ומחזיק בכמה אלמנטים הכרחיים לווב-קומיקס טוב: א. פניה לקהל סופר-גיקי של שחקני תפקידים. ב. הומור משובח ו – ג. קו אמנותי מובהק שדוגל ב…מקלות. בלקר הוא חובב הסכינים והאלימות בחבורת ההרפתקנים שבקומיקס. כל כך חובב עד כדי שמדי פעם אפילו יעזור לאויביו לקום לחיים רק כדי שיוכל להרוג אותם שוב.

נתקלתי בקומיקס בפעם הראשונה די מזמן, אבל רק השנה הוא נהפך לחלק בלתי נפרד מעולמי התרבותי. זה קרה בביקור שגרתי בקומיקס וירקות שבקינג ג'ורג'. מהחנויות האלה שאני תמיד נכנס אליהם עם כוונה של "להסתכל בלבד" ובסוף יוצא עם שקיות מלאות וכיסים ריקים. הביקור ההוא נגמר ב – 150 ש"ח פחות, והאוסף השני של הסדרה יותר. לקח לי יומיים ללמוד אותו בע"פ (כולל הערות מחבר לרוב. כמו קומנטרי בדיוידיים!) ומאז אני מעריץ מושבע.

מה עוד? יהיה זה פשע לא לקשר לפוסט הזה של בוג'י. אולי  עוד שנה כשאגיע לשם גם אבין אותו.

3. ולאד טלטוס

אני יכול לרשום פוסט שלם על ולאד טאלטוס. אבל הרבה יותר מגניב לרשום פוסט שלם על מקומות בהם קראתי את ולאד טאלטוס. סדרה שהתחלתי לקרוא בטיסה שפתחה טיול בן שלושה חודשים בארה"ב, והמשכתי, לאורך המחצית הראשונה של הטיול, בשלל אוהלים, חורים, פארקים לאומיים והוסטלים הזויים. למעשה, חצי מהסדרה קראתי עם מנורת לילה בתוך אוהל חשוך, כשסלע מנסה לישון עם יד על העיניים סובל בשקט מהשותף המעצבן.

ולאד טלטוס הוא רוצח סדרתי מורשה לחלוטין, בעולם פנטזי שברא סטיבן בראסט. כן נכון, הסופר המדהים הזה שביקר לו באיקון לא מזמן. יצא השנה בסדרה ספר חדש, שטרם הספקתי לקנות ולקרוא (שתי הפעולות שהמרחק ביניהן הוא יום אחד של הזנחת לימודים). אותם הסיבות של הכניסה מעליו, הספיקו כדי להקנות לו מקום ברשימה.

כדאי וראוי לציין שהספרים של ולאד טלטוס מלאים בכל טוב וטוב משלל גווני היצירה הספרותית. לטעמי לא מלמדים את הסידרה בקורסי ספרות בגלל סנוביות גרידא. מה אין שם? הרפתקאות, מתח, עלילה בלשית וגם, ואפילו יותר מכולם, שלל תובנות, עצות והתעמקות בפילוסופיה הקטנה של החיים שנעשית בצורה אגבית לגמרי אבל עדיין מחלחלת לקורא הנבון. לא מאמינים לי? תאמינו לדידי חנוך שבזכות ביקורותו הגעתי לסדרת הספרים מלכתחילה.

לעברית תורגמו ארבעת הספרים הראשונים בסדרה. יש לכם יום פנוי? עשו לעצמכם טובה והרימו אחד מהם. את הראשון, נגיד.

2. הית' לדג'ר – האביר האפל

כן, יכולתי לכתוב 'הג'וקר'. אבל בעוד שהדמות התגשמה כבר באלפי ווריאציות שונות במהלך השנים, הרי שהיה זה הית' לדג'ר (ז"ל) שגרם לנו להתאהב בה בעוצמה כזאת. או כמו שאמרתי לכולם בחודשים האחרונים: האביר האפל הוא סרט עצום(!), אבל אם תחליפו את הית' לדג'ר בשחקן אחר תקבלו סרט טוב 'בלבד'. זה חתיכת אפקט מדהים לשחקן אחד.

ונסיים בקריאה החביבה על כולנו לאחרונה: יוענק האוסקר להית' לדג'ר לאלתר! (ויפה שעה אחת קודם, כך שתעניקו לו, בדיעבד, גם את כל אלו שטום הנקס זכה בהם בשנים הקודמות. כך יעשה צדק היסטורי כפול, היות ומעולם לא חיבבתי את אול-אמריקן-טום במיוחד).

1. דקסטר

הרוצח הסדרתי שהכי הייתי רוצה כחבר, וגם הרוצח הסדרתי שהייתי מזמין לארוחת ערב. מעניין אם ניחשתם כבר, אבל הרשימה הנוכחית נהגתה בעיקר כדי לתת לדקסטר את המקום הראשון*.

דקסטר נכנס השנה לעונתו השלישית. תקופה מסוכנת ביותר שגרמה לסדרות משובחות אחרות (גיבורים, נמלטים) לאבד כל שמץ אנוש ולהשאיר אותנו עם געגועים לקיסינג'ר. ואצל דקסטר? עניינים כרגיל. גם אם בחצי העונה הראשונה נדמה היה שמשהו בקצב נעלם, הרי שהחצי השני החזיר לנו את רכבת ההרים הטלוויזיונית שכולנו אוהבים. זו היצירה החולנית, המטרידה, המרתקת והמרשימה ביותר שעלתה על המסך מאז טוני סופרנו ועל כך מזכה את גיבורה בפרס הרוצח הבדיוני הטוב של 2008.

אגב, בא למישהו לנהל דיון על פרק הסיום של העונה ששודר השבוע? טרם החלטתי מה דעתי עליו (ומה בדיוק רצו לאמר שם), אבל… נו, אפשר לדבר על זה. נא להתחיל כל תגובה בנושא עם המילה "*ספוילר!!!! בגדול עם סימני קריאה (המקרה היחיד בו מותר לשים יותר מסימן קריאה אחד בבלוג). אפשר ורצוי אחרי זה לקחת גם שתי שורות רווח. אנחנו אנשים נחמדים פה בסופו של דבר, אתם יודעים.

נקודות סיכום**:
1. ההדגשה על 'בדיוניים' בכותרת הייתה לחלוטין במקרה. אבל לאחר יד החלטתי להעמיד פנים שהיא לא מקרית, אלא ביקורת מכוונת נגד הערצת הפשע והכוח של התקשורת הישראלית. אתם יודעים על מה אני מדבר, נכון? פיכס.

2. יש משהו ברשימה שנורא שמחתי לראות. על מה אני מפטפט? על כך שבעידן בו כולם מעריצים דמויות עגולות, אמיתיות ובעלות עומק, שתיים מהדמויות המוערכות ביותר בקולנוע ב – 2008 הן בעלות עובי של דמות ממריו נייר. מדובר כמובן בג'וקר ושיגור מאין ארץ לזקנים. ריאליות זה טוב, אבל לפעמים בא לי להסתכל על נינג'ה ולהתפעל מהמגניבות שלו רק בגלל שהוא נינג'ה ולא מהעבר המורכב מאחוריו או מהפעלולים הרגשיים.

הגדיל לעשות כמובן כריסטופר נולאן עם הג'וקר. דמות שהורדו ממנה בכוונה כל מאפיינים שיכולים לקשור אותה לבן אדם אנושי (אלוהים, אפילו טביעות אצבעות אין לו!) ומה שנשאר הוא ההתגשמות של תכונת אופי אנושית. או יותר מדויק: יצור שמוציא את היצרים הרעים בכל מי שפוגש אותו. טריק דומה, אגב, היה גם באסטריקס והסכסכן מרומא – אחד מהספרים הגאוניים של אסטריקס. שם הדמות המדוברת (הספר לא איתי כרגע ואיני זוכר ת'שם) גרמה לכולם להוציא את העין הצרה בהם ולהעלות את הקנאה על פני השטח כשרק באטמן אסטריקס חסין בפניה. מקסים. גאוני. מדהים. אהבתי.

3. לדאבוני, די ברור לי שפספסתי הרבה מהרוצחים הבדיוניים המוצלחים של השנה. בכל מיני ז'אנרים. רוצים לעזור? יודעים איך לכתוב תגובות? הבנתם את הרמז, נכון? :]

———————-
* חוץ מזה ראיתי שלשום שלושה פרקים רצופים של דקסטר ונזכרתי כמה זו הסידרה הטובה על פני האדמה.
** אנשים מסכמים במילים. מתמטיקאיים מסכמים בנקודות.

[נסגר לתגובות מחמת ספאם. שלחו מייל אם יש לכם משהו דחוף להוסיף]