ביקורת חומוס: אזעם (אל תחפשו ביפו. זה בברלין)

[אצלי קרדיט הולך בראש הפוסט: תודה לשוקי מבלוג החומוס על ההמלצה. הנה הביקורת שלו על המקום]

קטגוריית החומוס מיותמת לגמרי מאז שעברתי לברלין. חשבתי על זה השבוע, והגעתי למסקנה שיש פה מלא אוכל אוריינטלי מזרח תיכוני (או טורקי) לכתוב עליו, וחבל שאשאיר זאת לעצמי. אז לפני שאגש לכל מיני חאסיר ומוסדות מקומיים מעולים אחרים, כדי להתחיל בעזאם: החומוס הטוב ה(כמעט) יחיד שיש בברלין. רבי יוסי הגלילי אומר: מנין לנו ה'כמעט'? ענה: ראשית, יש עוד כמה מקומות סבירים פחות או יותר שמפוזרים ליד עזאם. ושנית? וואלה, ניימן אחד זה לא מספיק כדי לטעום בתשעה חודשים את כל החומוסיות בעיר. לא כשיש נקניקיות ענק מסתובבות בכל פינה*

[וידוי: ברוב טיפשותי גם בביקור האלף במקום, אתמול, שכחתי לקחת מצלמה. היות והביקורת כבר מוכנה ונמאס לחכות לתמונה, החלטתי פשוט לשאול אחת מאתר המקום. מילה שלי: זה משקף נאמנה את מראה המנות כל עוד לא באים בשעה מאוחרת מדי]

יש בברלין רובע, נויקלן שמו. זה הרובע שמבחינת מגניבות גדל הכי מהר בעיר כיום (דוגמא), היות וכל הסטודנטים העניים עוברים אליו בכמויות. יחד עם הסטודנטים עוברים פאבים, ואז מסעדות, ואז גלריות ואז – נו, זה יסתיים רק כשהמקום ייהפך יקר והנדידה דרומה תמשיך. אבל בינתיים זה עוד לא קרה, ונויקלן טרם נכבשה לגמרי. מה שמשאיר חלקים ממנה למתיישבים ה"מקוריים": ידידנו הלבנונים. ואכן, בנויקלן יש את ריכוז החומוס-שווארמה-בקלאווה המשובח ביותר שמצאתי עד כה בברלין. המון מפוזר כמובן ברחובות קטנים, אבל הריכוז הגדול ביותר הוא ברחוב Sonnenalle, שבחלקים ממנו בקושי יש גרמנית וקשה להאמין שלא הגעתם בטעות לביירות.

שם, באחד החלקים האלה, ממקומת מסעדת אזעם. עוד לפני שטעמתי, עוד לפני שהזמנתי – הבנתי מהסביבה שנפלתי טוב. בחומוס, כמו בריבאונד בכדורסל, זה לפעמים הכל עניין של location, location, location. כמו שסניף הדולפין של אבו חסן עולה פי שניים על כל אחיו.

בעזאם יש המון מה לאכול. חלק מהדברים מפתים, ואת כולם כדי לנסות בביקור השני. אבל בראשון? רבעק, עשו לעצמכם טובה ולכו על החומוס. למה? כי ראשית זו חומוסיה, לפחות בעיניים הישראליות הפרימיטיביות שלנו, ולעניות דעתי בחומוסיה אוכלים חומוס לפני שבודקים את הסטייק. ושנית? כי חומוס זו בפירוש המנה המוצלחת ביותר במקום. יש כמה נשנושים שמתחרים בה: פיתה עם זעתר למשל – אבל כארוחה, החומוס לוקח.

ואיך החומוס? תלוי ביום, בשעה ובמצב נקיון הידיים של מי שמכין אותו. בבקרים, באמצע השבוע, הוא מעולה. מגיע עם המון גרגירים רכים וחמימים למעלה, שמן זית ופפריקה. הוא מהסוג המשחתי, שבא בקערות קטנות ועמוקות. הטעם שלו חמצמץ יותר או פחות (עניין של יום ומנה), אבל תמיד יש הרבה טעם. כלומר, זה לא מהחומוס שנותן לטחינה ולגרגירים לשחק לבד. הוא מגיע עם פטרוזליה למעלה, למרות שאני תמיד מבקש בלי – ולידו, בצלוחית, מקבלים קצת חמוצים ועגבניות. גם חבילת פיתות מגיעה – והיא מסוג העבה כמו נייר, טעימה כמו דיקט. נוראיות. נקודת התורפה, עקב האכילס, התולעת שבדודבן שבקצפת של המקום. אבל נראה בברלין שזה הסגנון הלבנוני. לכו תבינו.

מי שכבר טעם את החומוס, או שסתם בא עם כמה חברים ורוצה להתחלק במנות – חייב לקחת פאטה. מאכל שהוא שילוב של חומוס, שמן זית, יוגורט, אגוזי קשיו ועוד כמה מרכיבים טעימים. זה לא רק נשמע מעניין, אלא יש לזה גם טעם מעניין – ואפילו מצויין, אפשר לאמר. מסיבה לא ברורה, קערת הפאטה גדולה פי 2 מקערת החומוס (לטעמי זה אמור להיות ההיפך), וכך מתקבלת מנה שמספיקה לגדוד קטן של ילדים (או לשני מבוגרים עם רעב סביר). חוץ מזה, שלל הפיתות עם דברים (זעתר, בשר ועוד) מצויינות. הפלאפל והחלומי, שיש בכל חור אוריינטלי בברלין, ממוצעים לגמרי. והמסבחה? המסבחה המעפנה. מלוחה מדי, דלה מדי ופשוט לא קשורה לדבר שעושים באבו חסן.

יחד עם האוכל אפשר גם לקחת תה שחור חופשי וחינמי שעוזר להוריד את הכל. המהדרין, כמוני, גם מוסיפים אחרי זה טיול לאורך התעלה שנמצא כמה דקות הליכה מהמקום. אבל בשביל זה כבר צריך להכיר את ברלין, וזה כבר עניין וסיפור לפוסט אחר.

[Azzam: Sonnenallee 54, 12045 Berlin. אתר]

—————
* סתם. איני חובב בשר גדול.