פעם היה פה בלוג..
ובעצם, היום עדיין יש.
ובלוג, כטיבם של בלוגים, סובל מדי פעם ממשברים שנקראים 'חייו של הכותב' וגורמים להפוגות קצרות יותר או פחות מהכתיבה. לי הייתה אחת כזאת בחודש וחצי האחרונים. הסיבה? שפעת נדבקת ומעצבנת שהתעקשה לנג'ס לי ליותר מחודש, והורידה לאפס את החשק לעשות כל דבר מלבד מההכרחיים ביותר. קורה, אני מניח.
[כל פוסט דורש תמונה: לא נראה לי שאי פעם ארשום ביקורת על מסעדת Safran הפרסית בברלין. בעיקר כי האוכל, למרות היותו מעניין לאללה, פשוט לא עשה לי את זה. אבל היו שני דברים שבלטו בארוחה: האחד היה הקינוח האלוהי (אין לו שם. הוא פשוט נקרא שם 'הקינוח היומי'). חתיכות יפייפיות של בצק מתוק עם אבקת סוכר מעליו. הדבר השני הייתה הצורה המהודרת לגיחוך בה הגישו לי את כוס מיץ הגזר שביקשתי. המחיר היה, כמובן, פי 12 משוק התקווה. אגב, למרות שהכיתוב טוען שיש להם תפריט בעברית, המלצרית לא ידעה על זה לא דבר ולא חצי דבר, ובקושי ידעה מה זה עברית]
אחד הדברים הקשים הוא חזרה לשיגרת כתיבה. או בעצם – חזרה לשיגרה בכלל. אז הפוסט הזה עולה בעיקר כדי להתחיל את החזרה לשיגרה. עם קצת מזל יעקבו אחריו עוד כמה פוסטים, שגרתיים שכאלה, בימים הקרובים. לווא דווקא מעניינים מדי. ואז אני טס לרומא ביום שבת, וברומא לא יכול להיות שגרתי, נכון?
[תוספת של רבע שעה לאחר הכתיבה: במיוחד בשביל לא סוגרת ת'פה – אוכל בספרן (אורז עם עוף וגרגירי יער כלשהם) וקינוח בספרן)]
התגעגעתי.
תחזור כבר לכתוב!!!
למה לא שמת גם תמונה של הקינוח? נשמע מסקרן
(וגם אוכל תמיד יותר מעניין אותי משתייה, (אלא אם השתייה היא בירה))
תרפרשי. במיוחד בשבילך הוספתי עכשיו קישורים בסוף. האוכל נראה צבעוני ומעניין, אך לא טעים במיוחד. הקינוח? בדיוק ההפך.
קודם כל, תודה על מילוי המשאלות שלי….
האוכל ממש לא נראה טעים, אולי צבעוני, אפילו לא בטוחה שמעניין.
הקינוח, לעומת זאת, נראה יאמי לגמרי, אפילו שאני אחרי 3 לביבות ענקיות ו-2 קטנות ובדרך להדלקת נרות וסיבוב נוסף של לביבות וסופגניות.
כיף לגור בישראל, אה? האמת היא שפעם אחרונה שאכלתי סופגניות הייתה, אהמ, הייתה… אהמ – אין לי מושג מתי. נראה לי שלפחות שנתיים..