קולומביה(5): איך קולומביאנים מגיעים ממקום למקום?

באמת, איך? איך קולומביאנים מגיעים ממקום למקום? התשובה לכך מורכבת לגמרי ובטח שאיני יכול לתת מפה מלאה. אבל יש כמה דברים שראוי להצביע עליהם. נתחיל עם בוגוטה.

[השוק האמיתי בקרטחנה. של המקומיים. אני מת על התמונה הזאת. לעיתים רחוקות יוצא שהרוח של מקום נתפסת כה טוב במצלמתי]

בבוגוטה יש שלוש מערכות תחבורה עיקריות. הראשונה, שהיא גם גולת הכותרת והדובדבן שבשמנת נקראת 'טרנסמילניו'. זה כמו רכבת קלה – אבל רק עם אוטובוסים. איך זה עובד? בצירים הראשיים של העיר, סגרו שני נתיבים רק לאוטובוסים. וכשאני אומר סגרו, אני מתכוון לסגירה אמיתית. עם מדרכות מוגבהות שמקיפות אותן. לא לצביעה בצבע צהוב ובקשה מהנהגים הרגילים לא להיכנס אליהם. לאורך הנתיבים הללו מפוזרים טרמינלים – חלקם קטנטנים וחלקם ענקיים. הכניסה אליהם היא בעזרת כרטיס (כמו ברכבת ישראל), ואפשר לנסוע כמה שרוצים, להחליף אוטובוסים וקווים עד שמגיעים ליעד המבוקש ויוצאים מאיזור הטרמינלים.

פשוט? כן. זול? כנראה שלא ממש. בכל זאת צריך צי רציני של אוטובוסים (התדירות שלהם מפליאה), טרמינלים וכבישים מופרדים. אבל יותר זול מרכבת קלה? ויעיל בטירוף? יכול בהחלט להיות.

[פורטל הצפון העמוס של הטרנסמילניו. איכשהו יצא שפגשתי המון קולומביאנים שגרים בסביבתו]

מערכת הטרנסמילניו עלתה לאוויר באיזור תחילת המילניום – וכמובן שיש כאלה שלא מרוצים ממנה. חלק מהתושבים, למשל, מתלוננים שכרטיס לטרנסמילניו יקר מכרטיס אוטובוס רגיל. אחרים קובלים על כך שהאוטובוסים נגמרים באיזור 23:00 ואחרי זה צריך להסתמך על מוניות. אבל מי שהכי נפגע מהמערכת החדשה הם כמובן האוטובסים של המערכת הישנה. מין מיניבוסים צבעוניים שמופעלים ע"י חבר'ה פרטית, ואט אט, ככל שהטרנסמילניו הולך וגדל (והוא עדיין מתפתח), הם מאבדים את מקום עבודתם. שבוע שעבר הם שבתו במשך כמה ימים, ודי שיתקו את העיר, היות והם עדיין חלק אינטגרלי מאיך שאנשים נוסעים פה.

איך הם עובדים? בצורה הרבה יותר גמישה מהטרנסמילניו. לכל אוטובוס יש נתיב נסיעה מוגדר – אבל אין תחנות. הדרך לעצור אותו היא כמו שעוצרים מונית: לעמוד ברחוב ולנפנף ביד. הדרך לרדת גם דומה: לוחצים על כפתור הירידה – והנהג ישר ככה עוצר באמצע הרחוב בלי להתחשב באף אחד. ברוב קולומביה, אגב, האוטובוסים עובדים בצורה אפילו יותר מצחיקה. בכל אוטובוס יש נהג וכרטיסן. תפקידו של הכרטיסן, מלבד לקחת תשלום, הוא גם לעמוד בדלתות האוטובוס – שפתוחות בזמן הנסיעה – ולהכריז על יעדו לעוברים ושבים. היות ועל רוב האוטובוסים לא רשום מה היעד, זו הדרך היחידה לגלות לאיפה הוא נוסע.

[אוטובוס לפני תחילת נסיעה. בדלת האחורית רואים את הכרטיסן עומד ומכריז על יעד הנסיעה]

הערה נוספת כללית לגבי קולומביה: קשה מאד לגלות איך להגיע למקומות. אפילו אם אלו מקומות מפורסמים כמו כנסיית המלח מצפון לבוגוטה. ההוראות תמיד דומות: תסעו לתחנה הזאת-והזאת – שם תשאלו איזה אוטובוס מגיע לעיר הזאת והזאת. שם תשאלו מקומיים לאיפה ללכת, ואז עוד מקומיים איזה עוד אוטובוס לקחת, ואז תבקשו מהנהג להוריד אתכם במקום הנכון ושיסביר לכם איך ללכת משם ליעדכם. ברור שקל לדמיין כמה זה קשה עם רמת ספרדית בסיסית כמו שלי. מה עוד? כל נהגי התחבורה הציבורית – ללא יוצא מהכלל – הם נהגי שודים מופלאים. נסיעה באוטובוס – בין אם זה הטרנסמילניו או הקווים הישנים, היא חוויה מאד מאד, אבל מאד, לא נעימה לפרקים.

ואז יש את המוניות. שהן זולות להפליא בבוגוטה, פופולריות להחריד – וגם הדרך הנורמאלית היחידה להתנייד בשעות העומס או אחרי חצות. אבל על כך עוד תשמעו בפוסט פיוטי. מתישהו בהמשך..