קולומביה(11): החופים של קרטחנה, ההרים של בוגוטה

לכבוד טיול האופניים שערכתי אתמול לפוטסדאם – עיר מלאה טירות וגנים שצמודה לברלין ממערב – עולה היום לבלוג פוסט על טיולים בקולומביה. כמה טעימות קטנות. בעיקר בשבילי, כדי שלא אשכח בעתיד.

החוף הלבן (Playa Blanca)
הסוד הכי לא שמור בקרטחנה הוא סודו של החוף הלבן. חוף קאריבי קלאסי במרחק שעה-שעתיים מהעיר. אבל אנחנו לא פה כדי לספר כמה החוף הלבן נהדר (והוא נהדר! עם עצי דקל, וקוקטיילים טרופיים, וחול לבן, ומלא רוכלים שמטרידים אותך על כל צעד ושעל) – אלא כדי לספר איך מגיעים אליו.

[כן. זה נראה קלישאתי לעליל. כמו גלויה משוחזרת. אבל זה די הקטע פה[

נדמה שלכל יעד תיירותי בקולומביה יש שתי דרכי הגעה: טיול מאורגן – אותו מוצאים בדר"כ במלון או בהוסטל – או הדרך האמיתית. המקומית. של הקולומביאניים. אני מוצא את הדרך הראשונה משעממת – ואת השניה מייגעת, בטח אם לא מדברים ספרדית. לא שזה הפריע לי לבחור תמיד בדרך השניה. על אחת כמה וכמה כשטיילתי עם לורנה, שלא מוכנה אפילו להתחיל לשמוע על הרעיון של טיול מאורגן שלא היא אירגנה.

זה תמיד מתחיל באותה הצורה: שואלים את אחד התושבים איך מגיעים לפה או לשם. הקאץ', כמובן, הוא שאם תשאלו שלושה מקומיים, תקבלו שלוש תשובות שונות. אבל בדרך של הצלבת מידע ואלימינציה פשוטה מגיעים בסופו של דבר, תוך עשר דקות, לנקודת היציאה האמיתית של המסע. לגבי החוף הלבן זה התחיל באוטובוס מצ'וקמק שהגיע לעיירה, ברור שברח לי שמה, שעה ומשהו נסיעה קופצנית מקרטחנה. והעיירה הזו נושקת לנהר. כשאת הנהר הזה צריך לעבור. וכל מקומי שתשאלו איך עוברים אותו ישמח לגלות לכם שהדרך הטובה ביותר היא.. דרכו! או דרך חבר שלו. אחרי שתתחקרו את כולם, ותסתכלו איך המקומיים עוברים בעצמם, תגלו שהמחיר הממוצא הוא 1000 פזו לאדם (שני שקל ככה). וגם תגלו שזה החלק הקל של הנסיעה. החלק היותר קשה הוא איך להגיע מהעבר השני של הנהר לחוף הלבן. עניין של חצי שעה נסיעה.

[מבט מהמעבורת באמצע הדרך. על גדת הנהר רואים את האופנועים שתיפקדו בתור הטקסי שלנו]

יש שתי דרכים להעביר את חצי השעה הזאת: בג'יפ – טונה של כסף – או במה שנקרא פה 'מוטו-טקסי', שזה צעירים עם אופנוע והרבה זמן פנוי. גם פה אמנות המיקוח יכולה להוריד את המחיר בחצי, ובסופו של דבר סיכמנו על שני אופנועים ו – 10000 פזוס לראש. אפרופו ראש – הם התכוונו כמובן לקחת אותנו בלי קסדה כי לא היו להם קסדות ספייר. אחרי שהבעתי את מחאתי הצנועה המצב השתנה, ואנחנו היינו בעלי הקסדה בעוד שהם היו חשופי ראש. הרכיבה עצמה הייתה מרהיבה לגמרי – יותר יפה מהחוף הלבן: עוברת דרך חוות וכפרים, עם אנשים שיושבים בחוץ ליד החזיר והסוס הנאמן שלהם (לא צוחק), גבעות, עמקים, ים – וליד מה לא נסענו בחצי שעה הזאת. נתן לי חשק עצום לקנות אופנוע ולהיות צ'ה גווארה שכזה.

מה קורה בחוף הלבן עצמו? זה סיפור לפוסט אחר. שבטח לעולם לא ייכתב..

גוואדלופה – Cerro de Guadalupe
ובינתיים בבוגוטה…

תיירים שיוצאים לטיולי יום בבוגוטה הולכים בדרך כלל למונסארט – מנזר עם נוף מהמם על אחד ההרים – או לקתדרלת המלח מצפון לעיר. מקומות מקסימים שסופר עליהם כבר רבות – ולכן אתמקד פה הפעם בשני יעדים קצת שונים. זה יהיה בקצרה, כי הפוסט כבר מספיק גם ככה.

גוואדלופה הוא האח הפחות מקובל של מונסארט. הוא גם מנזר, הוא גם ממוקם גבוה על אחד ההרים – ואם תשאלו אותי, הוא אפילו יפה פי שבעתיים ממונסארט. אבל למונסארט קל להגיע: יש רכבל ישיר. לגוואדלופה צריך לקחת אוטובוס, שזה סיפור בכלל לא פשוט לברר מאיפה הוא יוצא (7-10 שאלות בממוצע). אבל כשמגיעים מסתבר שזה היה שווה את זה. אם כי לזמן קצר ביותר כי יותר מדי אין מה לעשות שם.

אז מה יש שם ביום ראשון ממוצע? ראשית, המון קולומביאניים בטיול השבת שלהם ומעט מאד תיירים. שזה כבר טוב. שנית, המון רוכלים שמוכרים אוכל ומרצ'נדייז למבקרים. שם נתקלתי בכמה מהמאכלים היותר מסקרנים בטיול – כולל הגבינה עם הממרחים המתוקים מפוסט הג'אנק פוד. שלישית? נוף פנורמי מהמם על העיר עצמה. נוף שצריך מצלמה טובה בהרבה משלי כדי לקלוט אותו בעדשה. וסופית? מכירים את פסל ישו הגואל הענק שמשקיף על ריו דה ז'נרו? אז בגוואדלופה יש את מריה, קצת יותר קטנה, קצת יותר צנועה – ולא פחות יפה. באים, מצטלמים, אוכלים, הולכים. חצי יום טיול משובח.

פארק העננים – צ'יקאקה (Chicaque)

פארק העננים, צ'יקאקה, לא הופיע בספר התיירות שלי. חצי מחברי הקולומביאניים כלל לא שמעו עליו – ומי שכן שמע, לא היה בו. הוא נמצא בערך שעתיים מבוגוטה, ומבטיח נוף הרים מיוער שנושק לשמיים. כל זה, פלוס העובדה שהתמונות שראיתי משם היו מרהיבות לגמ-רי, סחב אותי ואת לורנה בשעת בוקר לא מוקדמת לפארק. שני אוטובוסים, ועוד הליכה של 40 דקות בין חוות בשביל צדדי (עקבנו אחרי הוראות ההגעה באתר) הביאו אותנו למקום. והמקום היה סגור.

או לפחות – נראה סגור. לא הייתה שם נפש חיה, היו מנעולים על השערים ולא ממש ידענו מה לעשות. אז צעקנו 'היי' כמה פעמים, עד שאחד היערנים הואיל בטובו לבוא. מופתע למדי, הוא לקח את דמי הכניסה (10000 פזוס), ואף הסכים להתקשר למסעדה שנמצאת בלב הפארק ולהזהיר אותה מפני בואנו. כדי שיהיה אוכל מוכן על השולחן לשני פסאדו-טיילים מורעבים.

צ'יקאקה הוא פארק קטן למדי. ללכת את רובו זה עניין של 3-4 שעות לכל כיוון. ללכת את החלקים החשובים שלו זה אפילו פחות: שעה לכל כיוון. כשהשעה הראשונה כוללת תצפית מדהימה על העמק המעונן, וירידה בשבילי מדרגות טבעיים בין עצים ועצלנים. בסוף העמק יש מסעדה, עם מרפסת, וערסלים – שמספקים נוף מרהיב בפני עצמם ומושלמים למנוחה אחרי ארוחה. המסעדה היא בעצם גם הוסטל לא יקר, ואחד המקומות הרגועים והריקים שראיתי אי פעם. לידה יש אפילו צימרים, לא זולים כל כך (220 אלף פזוס ללילה שכוללים 3 ארוחות ביום) אבל רומנטיים להחריד.

[מסעדה בקצה הדרך]

מפלט מהג'ונגל העירוני שהיא בוגוטה.