ביטים של ברלין 2010: קפה בורגר

חבר מקומי, שהוא גם במקרה בליין על, טען שאם כבר לצאת בברלין לבד אז לצאת לקפה בורגר [אתר – כתובת: Torstraße 60] – או בשמו הלא רשמי: דיסקו רוסי. אחד המקומות האיכותיים בעיר לפגוש ולהיפגש עם זרים וזרות מוחלטים. זהו סיפורו של הביקור הראשון שלי במקום – שישולב, כדרך אגב, בסיפור ערב יום העצמאות כדי ליצור פוסט שמח שכזה.

יום עצמאות מדינת ישראל טייק 62

[תמונה מפה. Creative Commons וכאלה]

זה התחיל במפגש הדו שבועי של השולחן העגול הפולני-גרמני. מפגש כבד ראש שנערך, בהתאם למסורת של שתי הארצות, בפאב הבירה הטוב ביותר בברלין. שעתיים אחרי זה, מלאות בשבירת שיניים עם מילים פולניות ובשתי בירות עתירות אלכוהול – יצאתי, קצת לפני חצות, מבושם משהו לרחוב. חשבתי ללכת הבייתה. 'יום העצמאות היום' חלפה מחשבה בראשי, 'אבל מחר אתה מלמד בעשר בבוקר' תיקנה אותה אחרת. הן נלחמו חצי שניה, ולבסוף השניה אמרה fuck a duck – ויצאתי לחפש את מזלי בעיר הגדולה.

הלכתי לתכל'ס – אבל הוא היה מלא בילדים קטנים. הרמתי טלפון לכמה חברים, אבל כולם איכזבו והיו על סף שינה. הלכתי לפאב מגניב שהתגלה כסגור – ועוד אחד שסתם היה ריק. בסוף נזכרתי במה שסיפרו לי, לפני עידן ועידנים, על קפה בורגר. אז הלכתי לשם. שילמתי יורו בכניסה כדי שלדי.ג'יי יהיה כסף לאוכל – ונכנסתי לחדר הפנימי-פנימי של המקום. אחד מיני כמה שיש שם.

היה משעמם נורא. העיצוב של קפה בורגר סתמי עד כמה שעיצוב יכול להיות סתמי. באמת. שום דבר מיוחד. וזה מפליא כי זה מעוז אלטרנטיבי של מגניבות ע"פ השמועות. כנראה שזה אחרת בזמן מסיבה\הופעה. על הבר ישבו איזה שני זוגות – ועל הספה רבצה לה עוד רביעיה. בסוף הבר ישב אחד המאבטחים ולגם בירה. בריון ענק ומלא עם זקן עבות. כמו מטאליסט שלא הבין איך עובר הזמן. ניסיתי לתקשר איתו ונתקלתי ב'המפ!' זועם. נמלטתי לחדר הכניסה.

גם שם היה די ריק. בכל זאת – שעה אחרי הופעה בשני מאוחר בלילה. לידי ישב על הבר גרמני עגום, והזמין עוד שוט ייגר ליד הבירה שלו. אמרתי לו 'פרוסט!', וישר הוא הזמין גם אותי לאחד. התחלנו לדבר. הוא אנימטור קלאסי שחי בברלין כבר יותר מעשור. הוא זוכר את הימים הטובים: לפני היות המחשב. עת כל הסרטים היו דו-מימד והוא היה מוצף בעבודה. 'אתה יודע שעבדתי על הסרט אסטריקס באמריקה?' שאל. הוא הציף אותי בפרטים ורשימות על אנימציה גרמנית וטען שיש פה דברים טובים. הזמנתי אותו לעוד בירה. הוא הזמין אותי לעוד שוט. בשתיים וחצי עזבתי את קפה בורגר מתנדנד כהוגן. הפאב בו תמיד אפשר לפגוש אנשים.

פוסט קפה-בורגר

אלכוהול גורם לי לעשות דברים שאיני עושה במצב רגיל. אז עצרתי לאכול שווארמה בדרך. הייתי שתוי, ודיבורי להחריד. בכל שפה – אפילו בגרמנית. אז התחלתי לדבר עם המוכר שדווקא נורא שמח כי הוא היה משועמם. קוראים לו אלאדין, שזה שם מגניב ברמות, והוא בא מטורקיה. נמצא פה כבר 13 שנה ולא ממש אוהב את זה. 'אבל מה אעשה חזרה בטורקיה?' הוא נאנח. 'פה לפחות יש לי את עסק השווארמה'. הוא הזמין אותי לשבת איתו בפנים, ודיברנו בזמן שאכלתי לאט לאט. זה היה כיף. בשביל כאלו שיחות אני שמח שלמדתי גרמנית.

אחרי שעזבתי אותו דיוושתי לאט – ובזיגזגים, הבייתה. בדרך, בקטע רחוב שנמצא בין שום לכלום, שמעתי מוזיקה יוצאת מאחד המקומות. הסתכלתי. מבחוץ הוא נראה כמו אחד הפאבים המוזרים בתחילת רחוב אלנבי. אבל הייתי במצב רוח הזוי – אז משכתי את הדלת ו… היא הייתה סגורה. צלצלתי בפעמון ואשנב נפתח. 'אפשר להיכנס?' שאלתי, והגורילה בכניסה פתחה את הדלת בזעף. נכנסתי, ישבתי, הסתכלתי מסביב ו –

גיליתי שנכנסתי לסטריפ קלאב. שיט. זה ממש לא הקטע שלי הדברים האלה. הבחור שפתח את הדלת כבר סימן לאחת הבנות להתחיל לרקוד כהודעתי לו 'תקשיב. נכנסתי בטעות. אין לי שקל עלי – נראה לי שכדאי שאלך'. הוא הצביע לעבר הכסא ואמר 'תשאר קצת, למה לא?'. קשה להיות אסטריבי עם מספיק אלכוהול בגוף. אז ישבתי.

בחורה אחת רקדה על הבר והביטה בלי בהפסקה. לא ידעתי ממש מה לעשות ובהיתי בתגובה ברצפה. בחורה אחרת, שממש לא לבשה הרבה, באה והניחה עלי את היד. 'תרצה משהו?' שאלה. 'אין לי כסף' עניתי. 'זה בסדר' אמרה, והראתה שבבירור לא הבינה את דברי. היא התקרבה מאד. מאד מאד. ושאלה, מה תרצה לעשות. 'לדבר עולה כסף?' שאלתי – והיא דיווחה שלילי-בזנטי. אז דיברנו, כשבזמן הזה היא זזה כל הזמן, 'כי אחרת הבוס כועס'.

היא הגיעה לברלין לפני ארבעה חודשים – מרומניה. ובכלל – כל הבנות פה רומניות. היא התחמקה מרוב השאלות, כשאם תשאלו אותי זה בגלל שהגרמנית שלה אפילו פחות טובה משלי. לא הצלחתי להבין 'מה בחורה כמוך עושה במקום כזה', אבל כן הבנתי שהיא לא מתכוונת להישאר פה לנצח. אחרי זה הגיעה תורה לרקוד וביקשתי שתוותר. אז היא אמרה שאי אפשר, ושאני גם לא יכול ללכת באמצע. היא רקדה, בזמן שהבחורה האחרת ניסתה בתורה לפתות אותי. אני ביליתי את הזמן בלהסמיק עד מוות. הן היו משועשעות מכך.

בסוף הצלחתי להימלט מהמקום. ניגשתי לאופניים, ובמלמול 'פאק' חוזר ונשנה (משחק המילים לא מכוון) דיוושתי הבייתה. הלכתי לישון קצת אחרי ארבע בבוקר. התעוררתי מוקדם מדי ואיכשהו הצלחתי לסחוב את היום. היה אחלה ערב יום עצמאות. מעניין מאד יש שיאמרו.