מברלין ל.. איפושהו(6): קאסל

בקאסל ראיתי את אחד המחזות היפים בטיול. בקאסל, מכל המקומות. עיר בעלת חצי מליון תושבים יבשה במרכז גרמניה. שום דבר לא הכין אותי לזה: באינטרנט אמרו שיש פסל הרקולס בעיר, ושפעם בחודש מאירים אותו בלילה וזה יפה. הזוג שאירח אותי טען ש'אנחנו הולכים לראות אורות ליד הפסל, ומים במזרקות – ושזה.. יפה'. למה גרמנים אף פעם לא מתלהבים? אני מוצא עצמי בברלין מתגעגע להתלהבות. כשהגענו למקום נפערו עיני ונעצר ליבי. זה נראה כך:

[המצלמה שלי לא עובדת בחושך. התמונה מפה]

מחנים את המכונית בחניון ומטפסים. מנורות הרחוב כבויות, כדי לא לפגוע בתאורת הפסל, ואנשים הולכים עם פנסים. המחזה הראשון שרואים נגלה בבת אחת מבסיס הפסל אליו מגיעים בסוף העליה. הוא מדהים. לאורך הגבעה יש מדרגות, ואנשים יורדים לאיטם עם פנסים עד לארמון שנמצא בתחתיתה. אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי נשבע שמדובר בטכס דתי אזוטרי בדרום אמריקה. מפוזרים שם גם מזרקות\מפלי מים מלאכותיים. 15 דקות בחודש, בזמן התאורה, מזרימים בהם מים. הם בנויים כחלילים – והמים גורמים להם לנגן. התוצאה מכשפת. עמדנו ובהינו, האזנו למוזיקה – ואז התחלנו לרדת למטה.

למטה בדיוק הגיע לסיומו קונצרט קלאסי לקהל הרחב. ממול הטירה הייתה פתוחה למבקרים, כחלק מליל המוזיאון הארוך שהתקיים באותו הלילה. אחרי זה חזרנו הבייתה, ועשינו ברביקיו בסגנון גרמני: נקניקיות, נקניקיות ועוד קצת נקניקיות. ניסינו לתקן את האופניים שלי, נכשלנו, צפינו במעבורת החלל הבינלאומית בשמיים והלכנו לישון. עוד יום טיול הגיע לקיצו.