מברלין ל.. איפושהו (11): האלפים השוויצרים. ההרים האיטלקיים.

סיינט מוריץ הייתה אחד משיאי הטיול עבורי. מבחינת גובה פיזי כמובן.

בתחנת הרכבת בסיינט מוריץ מכה בך אוויר הרים קפוא וצלול במלוא עוצמתו. אקסטזה של אושר תפסה אותי, ומצאתי עצמי מטייל בעיירת העשירים, בה כוס קפה עולה 40 ש"ח בערך, זמן מה. עולה ויורד ומצלם. לאחר מכן רכבתי בעצלתיים על פסגות האלפים המזרחיים. עובר בין אגמי ענק כחלחלים ופסגות לבנות. לא ראיתם אגם כחול עד שראיתם את אגמי מי הקרח של האלפים. קניתי עוד חתיכת גבינה שוויצרית וכיכר לחם זיתים קטן, ועצרתי מדי פעם להפסקות אוכל בפינות חמד שונות. שם התחלתי לרדת לכיוון הגבול האיטלקי.

הירידה עוברת במהירות שיא, והרשתי לעצמי לעצור בכל כפר בדרך. כשהגעתי לחלק השוויצרי דובר האיטלקית עצרתי גם לקפה. אני לא יודע למה האיכות מגיעה עם השפה, אבל הקפה בחלק האיטלקי היה גן עדן באיכותו, בעוד שבזה השוויצרי הוא סתמי למדי. אחרי הצהריים הגעתי לקיאוונה (Chiavenna) – העיר האיטלקית הגדולה באיזור – בה תיכננתי ללון. היה שם שמח. חתונות לרוב, איטלקים שיכורים מיין ברחובות, שווקים, דוכנים וערב רב של אנשים שנתן את ההרגשה שבכל קרן רחוב קורה משהו. כמו ברלין ביום טוב. פניתי למלון אחד – אין חדרים פנויים. שני – כנ"ל. בשלישי כבר ניסיתי להבין מה קורה פה. הפקידה ידעה לספר שזה סופ"ש חגיגות היין השנתיות של המחוז, והיא וודאית שאין חדרים פנויים באיזור. 'אז איפה יש?' שאלתי והיא משכה בכתפיה. הייתי עייף מוות, אבל החלטתי לנסות לרכב בכוחותי האחרונים 70 ק"מ לעיר הבאה, לקו (Lecco), ולחפש שם משהו.

כבר בתחילת הרכיבה שמתי לב שהמעצורים באופניים די הפסיקו לעבוד. הירידה מהאלפים דפקה אותם. רכבתי לאט ובזהירות, עברתי בין צימרים, מלונות כפריים, חוות תיירות ירוקה (מקום שמאפשר תיירות שלא פוגעת בטבע. או משהו כזה) – ובכולם התשובה הייתה דומה: אין מקום. קיבלנו עשרות טלפונים השבוע. לא יהיה מקום בכל האיזור. נכנסתי קצת ללחץ. הברקסים לא תפקדו, האופניים חרקו – והתחלתי מחלה קלה. עצרתי לנוח לעשר דקות, שקצת עזרו – והמשכתי לרכב, משדר קור רוח כלפי חוץ.

[הכי יפים הם הגשרים התלויים בדרך. גשרי אבן בין שני עמקים אדירים. לא הצלחתי להשיג תמונה טובה של אחד מהמרשימים בהם – אז הנה אחד קטן וצנוע]

ליד נוואטה מצולה (Novate Mezzola) שמעתי 'קרראחק!' מהאופניים. הסתכלתי: המנשא שמחזיק את התיקים נשבר, והברזל נכנס לשרשרת. ירדתי מהאופנים, והתחלתי לתחקר אנשים בחצרות הבתים בעקשנות באיטלקית מאד מאד מאד עילגת (מתובלת בספרדית וגרמנית). 'איפה יש מלון?'. הם השיבו במשיכה בכתפיים. 'האופניים שלי קאפוט' (ביצ'יקלסטה אה קאפוט) – אותה המשיכה האדישה. מישהו היה נחמד, וניסה להסביר לי באיטלקית משהו. לא הבנתי מה הוא רוצה, אבל הבנתי שהוא שולח אותי למקום שהוא לא מלון, ונמצא בכיוון הכללי של ישר וימינה. הלכתי לשם, ובכיכר מסויימת שאלתי אנשים במקום שכלל שתי שולחנות פלסטיק ותפקד כנראה כבית קפה. הם שלפו מלצרית שמדברת גרמנית. קצת. היא הפנתה אותי לזוג זקנים ש'מדי פעם מארחים אנשים מהאיזור'. הגעתי לבית שלהם, שנמצא במעלה גבעה – וצילצלתי בחשש בפעמון.

קשישה חייכנית פתחה לי את הדלת. 'אנגלית? גרמנית? ספרדית?' שאלתי. 'לא' השיבה. 'אני רוצה לישון אמרתי' והצבעתי על האופניים – 'קאפוט'. היא הבינה: 'חדר?' שאלה. כן. '30 יורו עם ארוחת בוקר?' הנהנתי בהתלהבות. הייתי עייף, 'יומיים?' שאלתי – היא אמרה שאין בעיה. או לפחות אני חושב שזה מה שהיא אמרה. שאלתי איפה יש חנות אופניים – והיא פשוט קראה לבעלה. הוא הסתכל, אמר 'אוי יו יוי יו יוי!' ורץ להביא כלים. את המעצורים הוא תיקן בשניה. אחרי זה הם קראו לידידת משפחה שהתארחה שם. היא מדברת אנגלית שוטפת. היא דיווחה שהוא יקח את האופניים לסדנא שלו וינסה להלחים את המנשא. כשעה לאחר מכן הוא החזיר לי אותו שלם. הודתי לו עשרות פעמים – שאלתי אם צריך לשלם והוא סירב. הלכתי לקרוא ולישון. בעיקר לישון. נרדמתי מוקדם. התעוררתי מאוחר לארוחת בוקר איטלקית טרייה וקנקן קפה ביתי מעורר.

נשארתי שם עוד יום רגוע ומקסים בו ערכתי טיול אופניים קליל באיזור. אכלתי פיצה אמיתית מתנור לבנים, ונהניתי מאיטליה. בבוקר יום שני יצאתי ללקו, עליה נדבר בפוסט הבא.