מיזנטרופ – חלל עבודה אורבני

השבוע, בתאריך הקיטשי אך חמוד ה – 10.10.2010, נפתח בית הקפה לבעלי הלפטופ מיזנטרופ. כנראה שמיתגתי עצמי בשנים האחרונות בהצלחה כאחד כזה, וכך יצא שאחוז גבוה ממכריי דיווח לי על המקום. למרות שדי התישבנתי טוב לאחרונה בקפה ברנש, החלטתי שאך זה מן הראוי למכור-לפטופים ובתי קפה כמוני לנסות להעביר יום אחד במיזנטרופ. התדמית קוראת, אתם יודעים.

[תמונת אילוסטרציה. לספלים אין קשר למקום. Creative Commons]

ב – 10:00 בבוקר המקום היה עוד די ריק. הוא מורכב מחלל כניסה קטן וקומת שניה שהיא בעצם דלפק ישיבה. כל מקומות הישיבה אישיים, וכדי שלא תתבלבלו לרגע בייעוד שלהם, ישנו ליד כל אחד גם תקע לבן, בוהק ובולט. במקום שהה באותה העת הצוות – שתפקידו בעיקר להסביר ולטפל בבעיות. מוזר? אולי. אבל יש לכך סיבה: השירות במקום הוא עצמי לחלוטין ומבוסס מכונות. יש כאלו שמכינות קפה (שתיתי אספרסו. היה מעיר ביותר), ויש אחרות שמכילות סנדוויצ'ים, עוגיות וקינוחים. הן קצת נתקעו מדי פעם – למשל, כשניסיתי לקנות עוגיית בריאות. אבל נו – שבוע ראשון. תקלות. הגיוני. המחירים, אגב, נמוכים ביותר. אספרסו ב – 7 ש"ח למשל. עוגיית בריאות גדולה ב – 8. לא זוכר ת'מחירים המדויקים של השאר, אבל היה זול.

התשלום למכונות הנדיבות מסובך קצת. מחד – אפשר להשתמש בכרטיס אשראי (פשוט). מאידך – ניתן לקנות כרטיס נטען של המקום (מסובך), ואז מקבלים 10% הנחה. הבעיה היא שההטענה היא בסכומים קבועים שהם כולם כפולות של עשר כדי לחשב את ההנחה. למשל, כשטענתי ב – 20 ש"ח, הופיע על הכרטיס כאילו שמתי 22 ש"ח. איפה הבעיתיות פה? אם נשארו 5 ש"ח על הכרטיס,אך נפשך חשקה באספרסו שעולה 7 – יש בעיתיות מסוימת בהוספה. נכון – כנראה שבהימצאות הצוות ימצאו פתרונות לבעיות כגון אלו (ישראליים. פתרונות מאולתרים זה מה שאנחנו עושים), אבל איכשהו זה מסבך קצת את פרוצדורת התשלום. ומנסיוני דברים מסובכים מפחידים אנשים. אבל אולי אני טועה. לכו תדעו. אני טועה בתדירות גבוהה.

אחרי זה ישבתי עם האספרסו ועבדתי קצת. במהרה הצטרפו עוד כמה אנשים עם עבודה אמיתית – כאלה שברור שהם חיות בתי קפה ולפטופים ותיקים – וגם כמה תושבי שכונה שבאו לקפה מהיר ושקט. המקום היה שקט עד כמה שמקום ישראלי יכול להיות שקט. יענו, קצת פלאפונים פה ושם (אם כי היו כאלה מקסימים שהתחשבו באווירת המקום ויצאו לדבר בחוץ!), או אחת שנכנסה עם ילד קטן, חמוד, חביב ורועש כמו בובוזלה מהלכת על שתיים.

הקירבה הגאוגרפית של השולחנות אחד לשני, והעובדה שכולם מגיעים לשם לבד, מאפשרת לפתח שיחות מהירות עם אנשים אחרים. אני חושד שתוך כמה ביקורים, מתחילים לקבל הרגשה של בית ומקום שכיף לבוא אליו בבוקר לעבוד. מה שמאד חשוב במקצוע שלי: בו נמצאים הרבה לבד מול הנייר, המשוואות והמסך – ולפעמים עולה בשעות הארוכות האלו הבדידות. בינתיים עוד טרם מיציתי את קפה ברנש – שלא לדבר על זה שהיום חוזרים לברלין (לתקופה קצרה. סיפור ארוך. לא משנה עכשיו). אבל בעתיד נראה לי שאשתקע במיזנטרופ. במידה והוא יצליח כלכלית ולא ייסגר עד אז, זאת אומרת.

[כתובת: מרכז בעלי המלאכה 5. שאר הפרטים? באתר]