על חלונות הראווה. בחזיתות הבניינים.

את ההלאווין הראשון לאחר הגעתי לגרמניה חגגתי בשעמום רועם. שוטטתי בצוותא עם חבורת אמריקאים צנועה ברחבי העיר, שהחלה כבר לקפוא באותה העת, בחיפושינו אחרי מסיבת תחפושות פרועה. נאדה. בבקוס. ראינו כמה אנשים עם תחפושות, אבל הם בדיוק היו בדרך חזרה מאיזה משהו שנסגר. האמריקאים התמרמרו בקולי-קולות על החג האבוד, שאמור להיות הכי טוב בגלובוס לטענתם.

שנתיים אחרי זה אני מוצא שאי אפשר לברוח מליל כל הקדושים בבירה הגרמנית. אולי זו העיר שהשתנתה – או שמא זה אני, ותיק הבילויים, שיודע עכשיו איפה להסתכל – או שאולי זו העובדה שהפעם נחגג החג בסופ"ש. מועד נוח לחג ומסיבה. אניווי – הזמנות למסיבות הלאווין נוחתות עלי מכל עבר. מחר אני מתכוון לצאת רגלית (האופניים שלי זרוקות ליד מילאנו, למי ששכח) לסיבוב תחפושות חנויות כדי להצטייד כמו שצריך לחג. נמצאת בידי רשימה של החנויות הטובות בעיר! או כך לפחות דווחו לי.

מכל ההזמנות המושקעות, זו שהכי שבתה את תשומת ליבי הופיעה על חלון זכוכית גדול ברחוב Oppelner 12. ראיתי את האמן עמל עליה לפני שלושה ימים, מצייר דמויות משעשעות מורבידיות בארשת פנים גרמנית רצינית, וישר החלטתי שמגיע לזה פוסט בבלוג. המקום עצמו הוא סוג של קומונת-אומנים מוזרה כזאת שכבר שמעתי עליה שלושים אגדות אורבניות שראויה להן השתיקה. מדי פעם הם מארגנים מסיבות או אירועי תרבות שונים ומשונים במקום, ערבים שממולאים בטיפוסים העירוניים המוזרים ביותר על פני כדור הארץ (בז'אנר המעודכן, כמובן). אני שוקל לבלות שם את חמישי. או שבת. אבל עוד חזון למועד.