המדף הז'אנרי: פנדורין

מעשה שהיה כך היה: ברוסיה הסובייטית זכה ז'אנר הבלש הפרטי לעדנה שאין כמוה. אם כי כמו ז'אנר הריאלטי בישראל כיום, הוא נחשב לפן נחות יחסית של היצירה בעיני הציבור – ואינטלקטואלים שרצו לקרוא ספרים אלו, עשו זאת – מן הבושה כמובן – בהסתר.

כמו אשתו של בוריס אקונין. שנהגה לעטוף ספרים בכריכה חומה סתמית כדי שאנשים ברכבת לא יראו במה היא מעיינת. בליבו של אקונין גרמה החלטה: לכתוב סידרה בלשית ספרותית איכותית! שאנשים יוכלו לקרוא בגאווה ולא לתקוע עיניהם בתחתית הקרון בזמן הקריאה.

כך נוצר אראסט פנדורין. הבלש הרוסי המפורסם ביותר בעולם כיום. סידרת ספרים שמשלבת בין דוסטרוייבסקי לספרות הבלשית הזבל של שנות ה – 70. ספרות בלשית מודרנית.

אך תחילה היה על אקונין לחקור את ז'אנר הבלש עצמו.

הוא חילק את היצירות ל – 16 תת ז'אנרים – מהבלש המרגל, דרך רצח בחדר סגור ועד רוצח סדרתי – והחליט על כתיבת 'מעגל פנדורין', בעל שישה עשר כרכים, כל אחד מהם הוא הומאז' לתת-ז'אנר אחר של הספרות הבלשית. ארבעת הספרים הראשונים יצאו ב – 1998 ונמכרו נהדר. החמישי ב – 1999, השישי-שביעי ב – 2001, שמיני-תשיעי ב – 2002 ואחרי זה קצת נרגע הקצב כשמ – 2003 ועד היום יצאו רק שלושה ספרים נוספים.

התוצאה הייתה הצלחה מטאורית. גם בקרב הקהל וגם בקרב המבקרים. ברוסיה זוכה סדרת פנדורין למעמד של שר הטבעות או הארי פוטר, וכל ספר חדש שלה הוא אירוע תרבותי ששובר בדרך כלל שיאי הדפסות ומכירות. לעברית תורגמו שישה ספרים. חמישה מהם קראתי באדיבות ידידתי מ' בזמן הביקור האחרון בארץ. הם היו פשוט מ-עו-לים!

אז מיהו ומהו אראסט פנדורין? קלאסיקן רוסי, ג'נטלמן ודמות שמשווים בדר"כ לג'יימס בונד במאה ה – 19 או לשרלוק הולמס הרוסי. שתי השוואות שגויות, היות ואראסט פנדורין הוא פשוט עצמו: אראסט פנדורין. דמות יוצאת דופן, עגולה – וכמובן, כדי להשתלב היטב בעלילה, בלש מעולה משכמו ומעלה.

לצערי לא ניתן לתאר יותר מדי את הדמות בלי ספיילור. הסיבה לכך היא שאקונין עושה תרגיל מעניין: הוא מתחיל את הספר הראשון עם פנדורין בגיל 19: אדם צעיר, אינטיליגנטי ונלהב – אך מלבד זאת 'טאבולה ראסה'. לוח ריק של תכנות מאפיינות שמחכות שהעלילה תמלא אותן. ואכן, מסיפור לסיפור צובר פנדורין עוד ועוד מאפיינים יחודיים שהופכים אותו לאדם השלם ההוא. את חלקם הוא מקבל עקב תהפוכות המציאות, ואת חלקן מעתיק מדמויות משפיעות שפוגש בדרך.

גם בסוף הספר החמישי היה ברור לי שאינני מכיר עוד את פנדורין האמיתי, והאמת היא שנראה לי שלעולם לא אכירוהו. בניגוד לשרלוק הולמס הקריר, או הרקל פוארו האליטיסט, את פנדורין לא ניתן לתאר במשפט אחד. ניתן לתאר איך הוא בספר מסוים, אבל לא איך הוא לאורך כל הסידרה. ממש כמו אדם אמיתי.

קשה לבחור איזה מהחמישיה שקראתי הוא המוצלח בסידרה. כולם היו טובים בצורה יוצאת דופן (אם כי דווקא הראשון נופל אולי מהאחרים במקצת, היות ופנדורין הוא עוד לא דמות מעניינת במיוחד בשלב הזה). הם ספרים קצרים יחסית, כמו רוב הז'אנר הבלשי (מה שמביא לי מחשבה על ליצור תת-ז'אנר 17: ספרות בלשית שמנה. כלומר, לא עוד ספר בלשי ב – 200-300 עמודים, אלא סיפור אפי בן 700-1000. אפשר לקרוא לזה גם 'הבלש האפי' מבחינתי).

אקונין מלהטט בין ז'אנרים ספרותיים לרוב, מחליף סגנונות ופונטים תוך כדי העלילה כדי להדגיש נקודות, ונותן לכל דמות את הקול שלה. הוא מדבר בכמה רמות, משלב רמזים לרוב, ומחייב המון הערות שוליים והסברים בסוף כדי לראות הקשרים אלו.

ואם לא העברתי את המסר עדיין, אז בואו נעשה זאת פה בגסות: זו סידרה שהיא חובת קריאה! לכולם בערך. מחובבי הבלשים, דרך אוהבי הרומנים ההיסטורייה ועד אנשי הספרות היפה. פנדורין משלב הכל, ועושה זאת באנינות טעם רוסית קלאסית.

[ציון: 10\10]

הערה: מה קשר בין ספרות הבלש למדף הז'אנרי של מד"ב\פנטזיה? לאיודע. אבל הקהל דומה קצת, לא?