קפה אדר

בהתחלה, לא היה כלום.

ואז היו היפסטרים.

[התמונה מפה. CC. זוהי תמונת אילוסטרציה שבשום פנים ואופן לא קשורה למקום!]

מי הם היפסטרים? הם האנשים שמסתובבים בת"א עם כובעי ברט ומאמינים שחנויות וינטג' הם בית המקדש החדש. הם האנשים שנוחרים בבוז אם אתה מתוודה על אהבתך למשינה, והולכים עם טישירטס של להקות שאף אחד, כולל אמא של הסולן, לא שמעה עליהן. כמו כל קבוצה סגורה אחרת לאורך ההיסטוריה, שייחדה לעצמה דפוסי לבוש, התנהגות ועושר תרבותי מסוים, גם ההיפסטרים בזים לכל מה שהוא לא הם. דבר שהתבטא בת'אמבלר סחים, הם בכל מקום, שלדעתי הביא את המושג ל"תודעה" (הדי מצומצמת) הציבורית.

סביבת המחיה של ההיפסטרים בת"א מצומצמת למדי. היסטורית, היה ניתן למצוא אותם במקומות כגון הריף ראף (ז"ל) או השסק. בקיץ האחרון, עת הייתה התופעה בשיאה, גדשו ההיפסטרים בעיקר את תדר (ז"ל), סלון ברלין והפרוזדור. באותו הקיץ פתחו בעלי שני המקומות האחרונים גם את 'קפה אדר' (כן! זה מהכותרת למעלה! סוף סוף הגענו לנושא אליו התכנסנו פה היום!) – מקום שהוא בית קפה במהלך היום, ופאב בשעות הלילה. עוד לפני הפתיחה חזו כולם שמתבשל לנו פה להיט היפסטרי חדש, שיהיה קלאסיקה מהיום השני לקיומו. ומה אתם יודעים – הם צדקו.

קפה אדר הוא מקום מיוחד. הוא אחד המקומות הראשונים בתל אביב שהייתי רוצה לייבא לברלין ולראות איך יגיבו אליו שם. למה? כי מצד אחד הוא "ברלינאי": חבוי קמעה, בעל עיצוב ווינטאז' מושקע שנראה כאילו נורש מאיזה סבתא (בעיקר בקומה השניה), מציע בירה זולה וכמובן: המון היפסטרים לבושים בגדי יד שניה. מצד שני, הוא גם מקום מאד תל אביבי. בקומת הכניסה תמצאו לא פחות חברה מבוגרים מצעירים, שאולי אפילו לא יודעים מה זה היפסטר, אוכלים אוכל מזרחי מבית משפחתם של בעלי המקום ושותים בחבורות לצלילי מוזיקה אוריינטלית (ערבית לעיתים) – במקום האינדי ההיפסטרי הנצחי.  עוד פרט מעניין? המנהלים דתיים. מה שגורם למקום להיסגר בשישי בערב ובשבת – אבל היות והיפסטר אמיתי לא יוצא מהבית גם ככה בסופ"ש, זה לא מזיק יותר מדי לעסקים.

שני החברים איתם קבעתי להתחיל שם את ערב הפאבים התברברו טיפה עם מציאת המקום: בחזית הכתובת המיועדת, 'יפו 44', אין רמז לפאב משגשג, וצריך ללכת בצידי הבניין כדי לגלות את קפה אדר מתחבא מאחורה ליד כיכר קטנה חמודה. השעה הייתה 20:15, ועוד היה יחסית ריק. מה שאומר שלא הרבה באים לנצל את ההאפי האוור שיש שם עד 21:00 (15 ש"ח לחצי גולדסטאר\סטארופרמן, קצת יותר – 16 בערך לפרנציסקנר – אבל בלי נדר לגבי המחירים. שילמו עלי אז לא באמת בדקתי).

ישבנו תחילה למטה, איפה שיש שולחנות לשניים עד ארבעה אנשים, והרגשנו חלק מהרחוב. אחרי זה המלצרית אמרה את מילת הקסם, 'ספות', וישר רצנו למעלה להתרווח בעצלתיים. כשהתחלנו את הבירה השניה, גם התחיל להתמלא שם, ועד שעזבנו, קצת לפני 22:00, הייתה הקומה השניה הומה עם קהל אופנתי ביותר.

יום אחרי זה עברתי ליד המקום במקרה באיזור חצות, ועצרתי לשתי דקות לאמר שלום לחבר. בזמן הקצר הזה הצליחו להציג אותי לבעלי המקום – דוד – בעל זקן שחור עבה וכובע שנע על הגבול בין מגבעת גנדלף לכובע חרדי – וגם הספקתי לסקור מהר את הקהל סביב. חמישי בערב, חצות, על הבאר היה מקום ישיבה, ליד הכניסה ישבה חבורה שהייתה מסתדרת נהדר בחמארות של שוק התקווה, וכמעט על המדרגות מצאתי זוג היפסטרים צעיר. יש את ההרגשה שקפה אדר פיצח את הנוסחא התל אביבית איכשהו, ומצא את החוט המקשר בין החברה המעודכנים לחברה המקוריים.

[קפה אדר, יפו 44]