מאיפה באת, ולאן אתה הולך? (וגם: כמה אתה שותה?) (2)

[היה פה פוסט דומה לפני שלוש שנים. הגיע הזמן לעוד אחד. סתם כדי להוציא קצת מילים מהמקלדת]

צ'מעו סיפור: לפני שנתיים וחצי הגעתי לברלין. המטרה הייתה לסיים את התזה של התואר השני מרחוק, לעשות כמה קורסים ולמצוא מנחה תוך פחות משנה. המטרות הללו לקחו בסופו של דבר קצת פחות זמן, ובראשון לספטמבר 2009 התחלתי דוקטורט ועבודה חדשה עם מנחה ובוס חדש (המנחה והבוס היו אותו האדם).

[מבט על ת"א מיפו. צלם: ניימן. בלוגר חובב]

עד פה נשמע טוב, לא?
כן! עד פה נשמע נהדר – עם קוץ קטן באופוריה: סטודנטים נוכחים ולשעבר של המנחה שמצאתי הזהירו אותי שהוא קצת… איך לאמר בעדינות, קשה. כלומר, קשה לעבוד איתו וכולם נשמעים מתלוננים. אפילו יש כל מיני סיפורים על סטודנטים שהוא גרם להם לבכות.

הנה מה שחשבתי: א. אני טוב עם אנשים, ולכן לי לא יהיו בעיות. ב. מכר שהתחיל לעבוד איתו נשמע מרוצה עד הערצה. ו – ג. אותו הפרופסור, בשלבי הדיון על המשרה, היה ממש, אבל ממש ממש נחמד. מי שרוצה לראות כמה הייתי מאושר ביום שהוחלט לעבוד עם הפרופסור הזה מוזמן לעיין במשפטים הראשונים פה]

וזה לא עבד?
נופ. כבר בהתחלה הבחנתי בגישה קצת אסרטיבית שהורידה לי את הבטחון וגרמה לי למתח. זמן קצר אחרי תחילת העבודה חליתי ורותקתי לבית למשך חודשיים – ומה שיותר גרוע: בזמן הזה הבלוג היה מת! אחרי זה הבראתי, ושוב חליתי, ושוב הבראתי ושוב – נו, הבנתם. הגישה האסרטיבית הלכה ונעשה יותר ויותר אגרסיבית, והתחילו לנקר לי כל מיני מחשבות בראש. כמו: 'האם דוקטורט באמת צריך להיות קשוח יותר מטירונות?', או 'האם בחור בגילי צריך לסבול צעקות על בסיס דו-שבועי?'. נראה לי, ואני לא מומחה גדול, שהתשובה הברורה היא 'לא'.

אבל קשה לראות את התשובה המובנת מאליה כשאתה בתוך משהו, ולכן יצאתי לטיול אופניים ארוך כדי לנקות את הראש ולעשות חושבים. בסיומו ביקשתי – התחל מנובמבר – חל"ת של כמה חודשים מהעבודה כדי להבריא סופית – וביני לבין עצמי גם רציתי לקבל החלטות להמשך.

הבראת? פרשת? מה קרה?
הכי חשוב: אני מרגיש טוב פיזית עכשיו! יאי! המשכתי באותו הזמן לעבוד על הדוקטורט, אבל בשקט תעשייתי: בבתי קפה ובבית בסיוע חברים טובים. כשהבראתי סופית הגיע הזמן להחליט מה הלאה. לפרוש מדוקטורט, ויותר מזה – ממסלול חיים שתווית לעצמך במשך שנים – זו החלטה קשה מנשוא. חשבתי וחככתי, החלטתי ושיניתי דעתי ביני לבין עצמי. מחד, אני די קרוב לסוף הדוקטורט. מאידך, לא בטוח שיש כוח לשנה הנוספת וגם נראה לי שאסיים אותה אדם מריר להפליא. עד כמה מריר, ראו את פוסט השנתיים לשהותי בברלין. בסופו של דבר, אחרי שיחת לב-אל-לב מוזרה ביותר עם המנחה, החלטתי סופית לפרוש אל הלא נודע.

זה קרה לפני חודשיים.

לאיפה זה המשיך?
ניסיתי למצוא מנחה חדש. היה פרופסור בברלין ששיתפנו פעולה שנה שעברה וחשבתי שהוא מעריך אותי למדי. דיברנו, הוא הסכים להנחות אותי אבל התנה זאת בכך שיקבל "אישור" מהמנחה הישן. השיחה ביניהם כנראה לא הלכה הכי טוב בעולם והוא שינה את דעתו.

לא נגמר. לפעמים יש מזל בחיים: בזמן שהמתנתי להחלטתו התקשר אלי חבר. מתמטיקאי רוסי צעיר (34) מברלין שעשינו יחדיו פרוייקט גדול ולחוץ שנה שעברה. מאז התחברנו קצת ואנו מעדכנים אחד את השני בחיים מפעם לפעם בסקייפ. הוא רצה לבשר שלי שנולדה לו בת בכורה, ובו בעת גם שאל מה שלומי. דיווחתי לו, והוא העלה הצעה מעניינת: תסיים את הדוקטורט איתי!

אז אתה עובד איתו?
רגע רגע. ראשית עבדנו שבוע וקצת כדי להכין הצעת מחקר חדשה. משהו שמערב את הדוקטורט הקודם שלי עם העבודה שלו. אחרי זה הגיע הזמן לאישור יותר פורמלי של העבודה עימו. הגשנו את פרוייקט המחקר, וישר אחרי זה טסתי לארץ.

בארץ השתעשעתי קצת. בניתי את גנזך הרשת, כתבתי יותר לבלוג, קראתי המון, למדתי רוסית, שיפרתי את הגרמנית וניסיתי לכתוב את רומן הביכורים שלי ועוד כמה סיפורי נסיון גרועים שיעזרו לי לגבש סגנון כתיבה. במילים אחרות: עסקתי בתחביבים, וזה כיף גדול להתמסר להם אחרי זמן רב הוא הם הסתתרו בשולי החיים.

ו….? אושר הדוקטורט?
כן! לפני שבועיים! שלשום, אחרי חודש וחצי הפסקה, חזרתי סוף סוף למתמטיקה ולמאמרים ארוכים וקשים. עוד מעט מתחיל סמסטר חדש ואיתו הרפתקאות חדשות: אני נשאר באותו התחום ובאותה האוניברסיטה, מה שאומר שרשמית אני באותה קבוצת המחקר ויהיה קצת מביך לפגוש על בסיס קבוע את המנחה הישן. אבל החיים מלאים רגעים מביכים. כך שלמרות זאת, אחרי הרבה זמן, אני ממש מצפה בכליון עיניים להתחיל דרך חדשה.

יש פה מוסר השכל?
אפשר לאמר שזה שיעור על כך שלא צריך להשלים עם יחס רע או סתם מסלולי חיים שגורמים סבל. מצד שני, יש כאלה שיאמרו שלעיתים צריך לסבול קצת בטווח הקצר כדי להגיע למקומות טובים יותר בטווח הארוך. בסופו של דבר ההחלטות שלי היו מאד סובייקטיביות, וקשה לייעץ לאחרים להחליף מנחה במידה והם לא מרוצים. מה שכן, ניתן אולי ללמוד שגם אם נראה שאתם במבוי סתום, תמיד יש תוכנית ב' שמסתתרת איפושהו ותרים ראשה אם תחפשו מספיק טוב.

עד פה,
ניימן.

נ.ב
כמה אתה שותה?!
הרבה פחות מפעם. גם מסיבות בריאותיות וגם כי… אהמ, נראה לי שגיליתי שיש מצבי רוח בהם אני נהנה יותר בחברה בהיותי לא שתוי. אבל עדיין מתגנבות כמה וכמה בירות לפי כל שבוע, ואני עדיין שמח להצעות לסבבי פאבים. כך שיש לי הרגשה שגם ה'הרבה פחות' הזה הוא טיפה יותר מהסטנדרט הישראלי.