אחרי יומיים בבוחס. מחשבות ראשונות לעצמי וסולם המחיה האירופאי.

אני נמצא עכשיו בבוחס, עיירה קטנה באלפים, גירסא קטנה לגן עדן, ואשאר פה כמעט שבועיים. אני מתגורר עם משפחה מאד שוויצרית, שאוכלת גבינה כאילו זה לחם ולחם שוויצרי משל היה זה מים. מצחיק אותי הבוז שהם חשים למטבח השוויצרי: "גבינה, גבינה ועוד גבינה – משעמם, לא?". השעמום הזה הוא חלומו הרטוב של כל ישראלי בחופשה. גם השוקולד לא רע.

[מבט מבית הקפה מתחת לבית. המוכרת כבר מכירה אותי. אני מכור]

הם חבר'ה נהדרים עם לב זהב. עד לא מזמן ארגנו מדי צהריים ארוחה גדולה בחצר הבניין, שהייתה פתוחה לכל דורש. אחת השכנות למעשה הגיעה לבניין ככה: היא באוורית* שהגיעה לאיזור חסרת כל כדי להקים קהילה נוצרית בליכטנשטיין. בדרך עברה ברחוב, ראתה את ארוחת הצהריים, נכנסה, טעמה, דיברה – ומאז נשארה פה כבר שנה. רעיון הקהילה הנוצרית די נפל, ולא באמת ברור מה היא תעשה פה. אם לא תמצא עבודה בקרוב, יש סכנה שתגורש מהארץ! בשוויץ מתייחסים לגרמנים כמו שבארץ מתייחסים לסודאנים.

בכלל, בטיול הזה אני עובר דרך סולם המחיה האירופאי. באוקראינה בערים הגדלות נתקלים באנשים שחולמים לעבוד ב"שכנה העשירה מהמערב". הכוונה היא לפולין כמובן. הפולנים חולמים להגר לגרמניה, והגרמנים מהגרים לשוויץ. אם כי, כפי שאמרה אם המשפחה פה, לא ברור למה. "בשביל מה הם צריכים משכורת גבוהה יותר מזו שבגרמניה? כדי לקנות כפיות מזהב?".

והשוויצרים? הם עובדים בליכטנשטיין – השכנה הקטנה אך העשירה. או לפחות אלו בבוחס שנמצאת חמש דקות רכיבה מהגבול. "ומה אתם תעשו עם כפיות מזהב?" שאלתי כולי משועשע, ונתקלתי במבט מופתע מהצד שלי. "זה לא בשביל הכסף!", פשוט אבי המשפחה עבר לעבוד בליכטנשטיין כדי לא לשרת בצבא.

הנקודה בה שוייץ פוגשת את ישראל.

מחר בערב: מפגש עם ליכטנשטיין מקוריים, והתשובה הסופית לשאלה: באיזה ארץ הם חולמים לעבוד!

———–
* היא ואחיה, שמבקרים השבוע, הם איכרים באווארים אמיתיים. מה שאומר שהם לא מדברים גרמנית גבוהה אלא דיאלקט קשה שהם לא מוכנים – או לא יודעים איך – לשנות. דיברנו אתמול שעה: הם מחליפים את כל ה'סמכים' ב'שינים', ה'שינים' ב'למד', ומתבלים הכל במין מלמול מוחנק שכזה. לא הבנתי דבר מהשיחה, אבל הם נראו נורא מרוצים, כנראה בגלל שהינהנתי כל הזמן במרץ. אני תוהה על איזה מחלקי גופי הבעתי הסכמה לוותר?