לה צ'אמפה דה לה פלאזה

[או: 5:0 לטובת המילים הספרדיות מול העבריות בקרב על השפה העברית]

בפרק הקודם: גיבור העל המסוקס חסר-המורא ניימן והסייד קיק האמיץ ע.(כברוש) העיר נתקעו עם אופניים בלי מנעול ברחוב דיזינגוף בת"א! האויב המרושע, אך השרמנטי, ד"ר בירה השאיר את השניים מבושמים משהו מביקור בצינה, והמשיך לטוות את מזימותיו האפלות הידועות גם בשם 'אני לא מאמין שעשיתי את זה אתמול בלילה' עת משך את השניים לביקור בפאב נוסף.

[תמונה מפה. CC]

את הבחירה העלה, כמובן, העכברוש. לא רק שהוא ידע שנפתח ללה צ'אמפה – פאב הקאווה מנחלת בנימין – סניף חדש בכיכר דיזינגוף. הוא גם ידע לספר שיש להם דאנסינג קאמל מהחבית! שני סוגים אפילו! חשדנו שיהיה אפשר לשבת שם בחוץ עם האופניים לידינו, וצדקנו כמובן.

הלה-צ'אמפה דה לה פלאזה, שמעתה ועד עולם יקרא בבלוג אך ורק 'לא צ'אמפה כיכר דיזינגוף', הוא פאב עם שולחנות על הרחוב. ממש כמו הצינה. הייתי אומר שזו תרבות רחוב אמיתית אילולא היו הלקוחות לבושים בהידור כה-רב בעודם עושים מאמץ ניכר לפלרטט אחד עם השני.

נכנסתי פנימה לברר איזה דאנסינג קאמל יש. הברמן לא ידע. חוזר ומדגיש – לא ידע. הוא אמר: יש בהירה ויש כהה. כל מי שמכיר את הדאנסינג קאמל יודע שזה לא אומר כלום. ניסיתי עוד בעדינות להתעניין אם הוא יודע באיזה סוג בירה מדובר. הוא ענה 'איל' (ale) ופספס הערה ממורמרת שלי שכל הבירות של הדאנסינג קאמל הן איילים.

בסוף טעמתי את שתיהן. לא הצלחתי להגיע למסקנה מדויקת של מהי הכהה (אולי ה – Gordon Beach Blonde כמו שסבר חבר מומחה בירה?). אבל הבהירה היא כנראה ה-  Pale Ale. אני והעכברוש לקחנו שנינו חצי ליטר מהכהה כל אחד (36 שקל לחצי, 6.3 אחוז אלכוהול). הבירה הגיעה בצורת הגשה מקורית ביותר: קנקן חצי ליטר מחימר מלווה בכוס קאווה. אמורים כל פעם למזוג שלוקון לכוס הקאווה, לשתות – ואז למזוג עוד לקראת השלוק הבא. גימיק יפה, אם כי אני מעדיף להיות מסורתי בעניין השתיה.

האמת היא שאיכשהו, אולי לא אכלתי מספיק באותו היום – הבירה ממש עלתה לי לראש. 6.3 אחוז אלכוהול זה לא משחק מסתבר. מפה לשם השיחה הגיע לנושאים ברומו של עולם: אנ.בי.איי – וספציפית השאלה: האם קובי בריאנט הוא הסקנד גארד השני בטיבו בכל הזמנים ובכמה אליפויות עוד יזכה. העכברוש, אוהד ירוק, לקח את תפקיד ההתקפה בעוד שאני הגנתי על בראיינט. אחסוך ממכם את פרטי הויכוח ורק אדווח שאנחנו עוד נשוב לנושא בעתיד.

הלא צ'אמפה כיכר דיזינגוף שונה אווירתית קצת מהצינה. ראשית – יש שם מוזיקה בחוץ. שנית, הצינה הוא סוג של פיק אפ באר שכונתי: עדיף להגיע לשם בחבורות של 2-4 אנשים ולהתחכך עם שאר יושבי השולחן. עם זאת אציין שהמקום חסר את האינטימיות ההכרחתי לדעתי ליצירת מגע ראשוני בין המינים – אבל מה אני מבין? הלא צ'אמפה לעומת זאת מעודד יותר שיחה עם האנשים איתם הגעת.

כולם חוץ מאיתנו שתו בקבוקי קאווה – שכן זה הקטע של המקום. עזבנו אחרי חצות והמקום עוד המשיך להתמלא. בצינה בדרך חזרה כבר היה בכלל מיני-הפגנת מליון שכיסתה חצי מהרחוב. תל אביב 2011 אחרי המחאה: האסקפיזם בשיאו, ומר ליברמן חושב שזה מראה על שגשוג כלכלי.

[הנה נקודת העכברוש על המקום]