סיכומספירה: עשרה פוסטים מהימים האחרונים 13.02.2012

למה לכתוב סיכומספירה? כי אני יכול. כי זה שם. כי… סתם ככה. כיף לקשר ולפרגן לאחרים מדי פעם. כמו תמיד, הסיכומספירה הובאה לכם בחסות גנזך הרשת. האגרגטור העברי הפופולרי ביותר בברלין.

[מקור. CC]

1. ולווט אנדרגראונד, אולי הבלוג העברי הטוב ברשת כיום – ולבטח המתמיד והפורה שבהם – העבירה סופ"ש עמוס במריבות וענייני וואינט. מה קרה שם בדיוק? כמה עובדים החליטו להתאגד. ההנהלה החליטה, לא כתגובה ובשיא המקריות, לפטר חלק ממארגני ההתאגדות. כמו אשה בהריון שמפוטרת בטעות רגע לפני חופשת לידה. אבל עיתונאים זה הזן הכי מסוכן בעולם להתעסק איתו: זן שיודע להתבטא.

השתלשלות הדיון אצל וולווט: מתחיל פה, ממשיך בפוסט ממורמר של אחת מעובדות העיתון, עוד פוסט של ראש דסק החדשות נגד ההתארגנות – ומסתיים בעמדה מנוגדת לגמרי. אצל ולווט זה כמו האייל הקורא: התגובות חשובות לא פחות מהתוכן ואולי אף יותר. לא לפספס.

2. ביטול ההופעה של של קאט פאוור בישראל תפס אותי מזועזע מהרגיל. לא כי התכוונתי להגיע, אני גר בברלין רבעק, אלא כי הוא בא בתקופה מוזרה. תקופה בה יוצא לי לפגוש בתדירות גבוהה מהרגיל אדיוטים מהסוג הגרוע ביותר, אדיוטים בעלי כוונות טובות.

הם קולטים, בסוג של אינסטינקט, שאתה מישראל וישר נטפלים אליך. 'מה אתה חושב על הקונפליקט? אני חושב שכיבוש זה רע. וצריך לעשות שלום!'. לגלגל את העיניים למעלה. יובל המבולבל לא היה מביע זאת ביותר פשטות. אלו מן הסתם חלק מהטיפוסים שמארגנים את מתקפת היח"צ על אומנים שמתעתדים להגיע לישראל.

תראו, אני נגד חרם תרבותי (ואקדמאי) באופן כללי, אך גם מכיר בלגיטימיות שלו כצעד מחאה בלתי אלים. מההודעה של קאט פאוור נובע שהצטרפותה לחרם לא נובע מרצונה שלה, אלא מלחץ חזק של אנשים שלא ברור מה הם באמת מבינים. לחץ חברתי? לזה אני מתנגד מאז גיל שלוש בערך.

גיאחה מתייחס בעונג שבת, ומפנה לדיון ער בפייסבוק של העונג. המאזין בפוסט נהדר על ביטולים בכלליות.

3. עושה רושם שאני היחיד עם זכרונות טובים ממלחמת הכוכבים פרק 1: נקמת הפנטום. כלומר, הוא סרט ילדים סבבה למיטב זכרוני, וכל עוד מתייחסים אליו ככזה ההנאה מובטחת.

אין לי שום כוונה לבדוק את זכרוני עם גירסת התלת-מימד החדשה של הסרט. למה לעשות זאת כשבברלין התחילו להקרין את הוגו מעוטר השבחים? דורון פישלר עושה זאת בשבילי. כמו גם אורון שמיר. אבל מי שעושה מזה חגיגה אמיתית כמו מעריץ אמיתי של מלחמת הכוכבים הוא יאיר רווה כמובן. פוסט נוסטלגי משולש שיעביר לכם את רוב הבוקר (א', ב', ג').

[מקור]

4. גיקים, אהמ, כן. עלילות אייקון (המקורי) VS האייקון (TLV. ידוע גם כאייקון אורי) לא קרובות אפילו לסיומן. אנחנו נקים אייקון במאדים לפני שאלו יגיעו להסכמה. מדריך נבוכים מעניין למדי יש באתר האגודה. אם הפיסקה האחרונה נשמעה לכם כמו דיאלקט סיני סבוך במיוחד, דלגו על הקריאה. זה לא בשבילכם.

5. קשה לאמר שהפוסטים של פוסטה על עו"ד רונאל פישר הם הדבר הסוחף בעולם. הם כתובים בצורה מדוייקת ונכונה מדי בכדי להיות מרתקים באמת. אבל אין ספק שאם הכתוב בהם נכון, אז הם קריאה חשובה על הקשר בין הון, שלטון ושחיתויות מודרניות. חלק ב' התפרסם השבוע. תקבלו שם שלל קישורים והסברים.

בהערת אגב אנצל את זכות המחאה הלא אלימה שלי למחות על כך שהרסס של פוסטה לא פועל, ולכן הבלוג לא מופיע בגנזך!

6. הפוגה ויזואלית קצרה: בתור חובב מתחמים נטושים, כל פוסט של הבלוג נטוש יכול להופיע בגנזך. אז הפוסט הנוכחי, על מתחם בית הנערה, הוא טיפה אקראית בים שאמורה למשוך תשומת לב לבלוג. זה הכל.

7. זה פשוט Linsanity! או Lincredible! או שלל צירופי מילים מגוחכים לחלוטין עם השם לין. וזאת למה? כי ג'רמי לין, אמריקאי ממוצא טיוואני, פרץ לתודעה משום מקום עם שורת משחקים מדהימה בשורות הניו יורק ניקס השבוע. כמה מדהימה? הבחור ניצח את קרב הקליעות מול קובי ברייאנט במשחק מול הלייקרס. כמה משום מקום? לפני שבוע היחיד שהכיר אותו היה קצה הספסל.

מנחם לס מתלהב כמו שרק הוא יודע להתלהב. דורפן זורק חצי שנקל.

8. הכל החל מתמונה שהעלה יאיר אורבך לפייסבוק, בה "הוכח" שהצירוף 'אני ידבר איתך' נפוץ, ע"פ גוגל, מהצירוף 'אני אדבר איתך'. סוף האינטלקטואל העברי הגיעו לקיצו מהר מהצפוי. אבל אז הגיע בן לי מדגש קל והרגיע את האווירה.

9. פוסט מלא אהבה של בועז כהן לצ'רלס בוקובסקי. הסופר והטיפה המרה, שנחשפתי אליו, אם זכורני נכון, ע"י חברי ארז (אתה יודע מי אתה!).

[מקור. CC]

ועכשיו למשהו שונה לגמרי: אירועי השבוע האמיתיים של פברואר-מרץ. לזכר ימים עברו <איקון של דמעה נרגשת>.

10. איזבו, אלו שהם בשום פנים ואופן לא מאיה בוסקילה, עשו ג'רמי לין משלהם: הגיעו משום מקום ולקחו את ייצוג ישראל באירוויזיון. ומי הכי מובך מזה? ידיעות אחרונות כמובן. שני פוסטים מעולים בנידון: צפניה 10 ואיתמר זהר.

חדשה מוזיקלית עצובה אחרת: וויטני יוסטון הלכה לעולמה. דורפן מספיד, ואיכשהו מצליח לקשר אפילו את זה לספורט. בסופרבלוג ארגנו לנו פלייליסט פרידה.