בסמטאות אתונה (2)

הטיסה מברלין לתל אביב עצרה באתונה. בהחלטה ספונטנית, שהרהרתי בה שלושה שבועות, החלטתי לשהות בעיר כמה ימים. שכרתי חדר בדירה של סטודנטית תפרנית.

את הדלת פתחה לי, בשעות הצהריים של יום חמישי, קליאו. בחורה גבוהה מהממת ביופיה, שלא לאמר, אלה יוונית. הנחתי את חפצי ליד המיטה. על השידה יש תמונה של שתי בחורות מחייכות. 'זו את בתמונה?' – היא השיבה בחיוך. 'הימנית או השמאלית?' המשכתי לחקור, וקליאו התבלבלה לרגע. בסוף הבינה, 'אה, אתה מתכוון לתמונה על השידה'. איזה עוד תמונה יש?  תהיתי.

סובבתי ראשי, וגיליתי מעל המיטה תמונה אירוטית גדולה של בחורה ערומה. חולצה מכסה חלק מזערי מאבריה. 'זו את בתמונה?!' הרמתי גבה. קליאו הנהנה. 'זה לא מוזר בכלל' פלטתי. היא לא הגיבה.

בערב דיברנו על זה קצת; קליאו מדגמנת בזמנה הפנוי. היא אפילו הופיעה בטלוויזיה כמה פעמים ויש אנשים שמזהים אותה ברחוב. זה לא מקצוע, אלא תחביב. דרך לאסוף קצת כסף לסיים את לימודי המשפטים. הדירה מלאה בתמונות בהשתתפותה. קליאו היא לא בן אדם ששונא להסתכל על עצמו.

בערב היא לקחה תיק ועלתה על ספינה לכרתים. נסעה לבקר את הוריה לכמה ימים והשאירה אותי לבד עד יום שלישי. מה שהותיר את החידה האחרונה בלתי פתורה: איפה אמורה קליאו לישון? חקרתי את הדירה כמו שרלוק הולמס, וגיליתי מיטה אחת בדיוק, זו שאני לן עליה, ואפס ספות אורחים. תעלומה.

——————
קליאו ובת דודתה הכינו רשימת מאכלים שחייבים לטעום ביוון. לרובם לא אגיע, אני גרגרן גרוע לאחרונה. אחרי זה כיבדו אותי בבירה ויצאתי לעיר. רוב השהות פה נועדה לעבודה, אבל ביום הראשון מותר להתפרק.

יוונים הם בדיוק, אבל בדיוק, כמו ישראליים. אצטט עצמי מתגובה לפוסט הקודם: "אני מת על האנשים פה. מת. אתה יושב שניה בבית קפה עם לפטופ, ישר יבואו שניים שיתקעו את האף לבדוק מה אתה עושה. בגרמניה, גם אם יצאו לך קולות של פורנו מהלפטופ, האנשים האדיבים מסביב יתנהגו כאילו אינך קיים".

[היה ריק באקרופוליס בזמן ביקורי]

בבית קפה אחד ישבתי עם הלפטופ. יווני שמן, מטופח ומבוגר, איפושהו בין 60 ל – 80, ניגש אלי. 'קיריה (אדון), איזה סודות אתה מסתיר שם במחשב?'. חשפתי את פרצופי הזר, והוא עבר לאנגלית. 'שלום', אמר. הוא חובב שפות. תיחקר אותי כמה דקות, ואז עזבני לנפשי.

בקרן הרחוב, זמן מה אחרי, יווני שמן מטופח ומבוגר אחר, מן הסתם תאומו של הראשון, שאל מה השעה. כשגילה שאני מישראל התעקש, מה התעקש – בכוח, שאבוא לבירה על חשבונו בפאב שלו. עברנו מרחק לא קטן ברגל ונכנסו לדלת סתמית עם שלט פלסטיק מעליה. בחיים לא הייתי מגיע למקום הזה. בפנים דווקא היה די מהודר, על הספה ישבה יווניה מלאה, והברמנית פטפטה איתה. נראה נחמד מאד, אלמלא היו שתיהן חשופות חזה. מלמלתי שבדיוק נזכרתי שאני חייב להיות במקום אחר, ונמלטתי.

אחרי זה נהייתי זהיר יותר, ובחרתי את חבריי בעצמי. באקרופוליס דיברתי, ברוסית, עם בחור רוסי שלא יודע שום שפה אחרת. כשלון חרוץ נרשם ליכולות הרוסית שלי.

ליד האקרופוליס יש גבעה לבנה צפופה מתיירים שבאים לצפות בשקיעה. ביקשתי מאחת מהם, בחורה כהה עם תספורת פנקיסטית אופנתית לצלם אותי. היא מפלשתין. חייכתי, 'גם אני'. 'אתה צוחק?!' הגיבה. 'בדרך כלל כן, אבל דווקא הפעם לא'. המשיכה לספר שהיא גרה בעצם בברלין. 'גם אני' – עכשיו היא כבר בכלל לא האמינה ונאלצתי להוכיח לה בעזרת מסמכים.

היא מהמגניבים שבאנשים, אין ספק. עושה פוסט דוק בהיבטים מדעיים ותרבותיים של ראיה. לומדת את תומס אקווינס וכל מיני אנשי מדע ערביים מימי הביניים. היא הגיעה לאתונה לצורך כנס, והזמינה אותי להרצאה שלה. אחרי זה בדקתי באינטרנט, וגיליתי שהיא בכלל סופרת מפורסמת. בילינו שעה ביחד, בסוף הנחתי לה לראות את השקיעה לבד.

———————-

יחסית לבירה של מדינה במשבר כלכלי אדיר, אתונה נורמאלית לחלוטין. בתי הקפה והמסעדות מלאים, התחבורה הציבורית זולה, והאנשים מתנהגים כמו בתרבות צריכה בריאה. זה בטח מה שהרגיש מי שהגיע לישראל בזמן המחאה בקיץ האחרון וראה מקומות בילוי הומי אדם.

את המשבר הרגשתי כשראיתי הפגנת המון מוקפת שוטרים חמושים כמו מג"בניקים בשטחים. או בערב הראשון, בפאב.

דיברתי עם בחור שישב לידי; הוא עיתונאי, אבל מובטל מזה כמה חודשים. אחרי זה הצטרף עוד אחד, מהנדס שפוטר לפני כמעט שנה ומאז לא מוצא עבודה. שאלנו בחור שלישי שישב שם מה הסיפור שלו. 'תוכניתן, אבל כרגע בלי עבודה'.

'גם אתה?!' התפלאתי. והבחור הראשון מהחבורה חייך ואמר, 'ברוך הבא ליוון. מודל: 2012'.