משוויץ לוורשה פרק 1: מתחת לוינה, האגם הנחבא

אני מנסה להיזכר בסדר האירועים ב – Kaltenleutgeben שבאוסטריה.

[מקור – זהו האגם המדובר]

לקראת ערב מצאתי את הבית המט ליפול של ואלרי במעלה רחוב תלול, אבל אף אחד לא ענה לפעמון הדלת. התיישבתי על הרצפה, הוצאתי יוגורט אחרון מהתיק, התחלתי לאכול ונחתי. העיירה הקטנטנה בה היא גרה תחומה בין ההרים. השעתיים האחרונות של הרכיבה היו קשות.

מהבית ליד יצא שכן ושאל למבוקשי. אמרתי לו שאני מחכה לואלרי. הוא תהה אם היא יודעת שאני פה, ואמרתי שכן. הוא המשיך ושאל מאיפה אני מכיר אותה, והחקירה די נמאסה עלי אז עניתי לו בחיוך ממזרי שזה מידע מסווג. אחרי זה גיליתי שהוא שוטר בדימוס וחקיין שרלוק הולמס עכשווי.

בסופו של דבר יצאה ואלרי מהבית; היא פשוט לא שמעה את צלצול הפעמון. היה כבר קצת מאוחר, אבל היא שאלה אם בא לי ללכת לשחות באגם. שזו אחת ההצעות המשונות ביותר שאפשר להציע למי שבדיוק סיים יום רכיבה בהרים. הסכמתי.

רכבנו, נכנסים לתוך היער. קשרנו את האופניים לעץ והתחלנו לטפס על ההר בחריצות. בלי אזהרה, משום מקום, נפער מתחתינו צוק שהשקיף על אגם מקסים. ולרי החלה להתפשט, היא בלונדינית רזה ושזופה, ושאלה אם בא לי להיכנס. 'יש שם חבל' הצביע לפינה, 'אבל אני נכנסת ככה'. לקחה נשימה עמוקה, רצה לשפת הצוק ודילגה פנימה לתוך האגם. בערך שלושה מטרים נפילה.

זה נראה מפחיד, עם זוזים מאיימים בולטים מהצוק. לחשתי לעצמי 'פאק איט' וקפצתי אחריה. כל דבר צריך לנסות לפחות פעם אחת בחיים.

שחינו מצד לצד, ואז טיפסנו על החבל והתייבשנו. ואלרי אמרה שזה אגם לא רשמי, לא חוקי ואפילו שם אין לו. פעם הוא היה סוד של ילדי המקום, אבל לא מזמן מישהו כתב עליו באיזה בלוג ומאז מציפים אותו חבר'ה מוינה בסופ"ש. זה מבעס אותה לגמרי והיא מקווה שהם ימצאו אגם חדש על צלע הר אחרת להתעלק עליו.

המצלמה נשארה בטעות בדירה של ולרי, וכך קרה שאין לי תיעוד למראה הכי יפה שראיתי בטיול.

—————————————————-

אבל אני מדלג על ההתחלה.

יום אחד ביליתי בברלין. חשבתי שהוא יהיה קדחני ועמוס עם המון תכנונים, אבל בסוף סיימתי הכל בארבע שעות. יש לי חגורה שחורה בתכנון טיולי אופניים. ביום אחרי זה לקחתי רכבת ארוכה לשוויץ, שם חיכו לי האופניים. הלכתי לישון מוקדם בבית של חברים.

בוקר אחרי זה – עוד קימה מוקדמת לפנות בוקר ועוד רכבת. איך קוראים למצב רפואי בו מישהו מפתח אלרגיה לרכבות? בערך בשתיים הגעתי ל – Sankt Pölten והתחלתי לדווש. 55 הקילומטרים שעמדו לפני היו היום הכי קצר בטיול. אבל התחלתי את הרכיבה מאוחר, וחמש עשרה הקילומטרים האחרונים היו אמורים להיות בהרים – כך שהייתי קצת לחוץ.

שלושים קילומטר גמעתי בקלות תוך שעה. אחרי זה ירדתי על המנה האדירה הזאת בפאב בעיירה קטנה, שתיתי בירה ודיברתי שעה עם המקומיים. היו כמה צעירים והרבה זקנים. הזקנים מדברים רק דיאלקט, והצעירים היו צריכים לתרגם אותם בשבילי לגרמנית תקנית.

———————–

יותר מאוחר בערב, אחרי מקלחת וארוחת ערב של המון פסטה ישבתי עם ולרי על מרפסת ביתה והשקפתי לעבר העיירה. בירה, רוח קרירה, מוזיקת אקורדיון רכה ברקע. עוד טיול אופניים החל.