החתולה ארוכת הגפיים (ורשה, ספטמבר 2012). פרק 6.

התעוררתי שעתיים לפני זושה.

[ורשה. סוף מסלול. מבקר את הבחורה היפה בעולם]

מיקמתי כסא בקושי ליד המיטה, זוהי דירת חדר קטנטנה, ונטלתי ספר ליד. זושה התמתחה מתוך שינה. הרגליים הארוכות-כות-כות שלה התיישרו – ואז התקפלו שוב. היא פקחה זוג עיניים כחולות מצומצמות לכיווני. רשפה משהו, והסתובבה לישון על הבטן. מאבדת את השמיכה תוך כדי.

'you gotta be kidding me', אמרתי לה יום קודם כשראיתי עם מה היא מתכוונת לישון. זושה העלתה את הבעת הפנים חסרת הסבלנות הרגילה על פניה.  'ראית אותי כבר עם פחות'. ניסיתי לפרלטט – לא ברור למה. זה נכשל בהיעדר דלק אצל שני הצדדים.

הלכנו לישון. זושה התגלגלה לצד השני של מיטת היחיד, מרחק שני מליון קילומטרים ממני.
———-

לאט לאט אני נזכר למה התאהבתי בזושה. היא שנונה בצורה יוצאת מגדר הרגיל. קולה נשמע כמו חתולה סקסית צרודה. היא אובססיבית למוזיקה. היא מבינה את ההומור שלי.

הצטרפנו לשייט על נהר הויסלה שאירגן המוזיאון היהודי. הם שכרו להקה שתנגן שירים של אמנים יהודיים מתחילת המאה. פרשתי מהחברים של זושה והלכתי לצפות בנהר מקידמת הסירה. לאחר עשר דקות היא הצטרפה, נשענת על המעקה לידי. שאלתי

– את שמחה שבאתי?
– ברור.
– זה לא ממש נראה ככה. תמיד היית כל כך מרירה?
– תמיד. רק שפעם היית יותר מאוהב.

——————–
ברגעים הכי קטנים זושה ממש מתוקה. כשעושים קניות בסופר. או כשרואים ביחד סרט לפני השינה. זושה תמיד הייתה בחורה של שיגרה יומיומית. הביקור שלי עובר בשיגרה.

היא נגעה לי בלחי
– למה הפנים שלך כולן שרוטות?
– נקלעתי לדו-קרב עם עץ ביער לפני ורוצלאב.
זושה גיחכה.
– גיבור שלי! אתה נראה כמו חייל שבע-קרבות קשוח.
היא נישקה אותי על הלחי.

——————–
היא התעקשה לקום מוקדם. לאכול איתי ארוחת בוקר לפני שאעזוב לרכבת לברלין.
– שאבוא איתך לתחנה?
– אין טעם, אני עם אופניים.

'אולי אבוא לבקר אותך בדצמבר בברלין. ניימן וזושה בשווקי חג המולד זו מסורת' אמרה. 'זה קרה פעם אחת' השבתי. היא משכה בכתפיה. 'מסורת'.

נפרדנו בחיבוק הארוך המסורתי.
יצאתי לרכב לעבר התחנת המרכזית.

———————————
[זה פוסט זושה. מי שרוצה להבין את ההיסטוריה מוזמן לקרוא את ההתחלה פה (עם קצת הערות). ההמשך הוא פה ופה. אחרי שנה הייתה פגישה מחודשת פה, שהציתה אש שהגיע לשיאה פה.

סגירה ראשונה הייתה פה (אחד הפוסטים האהובים עלי בתולדות הבלוג). עוד פגישה קטנטנה פה – ואז פוסט קטן על סוף שבוע עם עצב אינסופי פה]