המדף הז'אנרי: Deadhouse Gates – סטיבן אריקסון. ספר שני של סדרת מאלאזן

אם לא קראתם את הספר הראשון של מאלאזן, אז הנה מה שאתם צריכים לדעת: סדרת מלאזאן של סטיב אריקסון נחשבת לגביע הקדוש של סדרות פנטזיה. רבים טוענים שהיא מתעלה אפילו על שיר של קרח ואש.

יש בסדרה עשרה ספרים, כל אחד מהם שמן דובון עם איזה אלף עמודים. זוהי קריאה מומלצת מאד לאלופי משחק הזכרון; אלפי דמויות, מקומות, גזעים, מינים, קסמים וכו'.

יש הסכמה כמעט גורפת שהספר הראשון בסדרה, גני הירח, הוא, אה, Meh. בינוני פלוס. יש גם הסכמה גורפת שהספר השני מוצלח בהרבה; שמעתי טענות שהוא המוצלח ביותר בסידרה ושבסופו רואים למה היא יצירת מופת אמיתית.

יש גם הסכמה גורפת שלי עם עצמי שהעטיפה של הספר היא יצירת מופת של ממש:

כמעט חודשיים של קריאה ואוצר מילים משופצר באנגלית מאוחר יותר, אני מבין למה כולם מתכוונים. מבין, אך לא בטוח שמסכים.

Deathhouse Gate בטוח יותר טוב מהספר הראשון בסידרה. הסיפור בו זורם יותר, הדמויות אמיתיות יותר ויש בו כמה רגעים מיתיים שנצרבים בזכרון ובלב.

זה לא אומר שלא ביליתי את רוב מאתיים העמודים הראשונים מבולבל לגמרי! ממש לא. זה שהכרתי חלק מהדמויות מהספר הראשון, לא מנע מהסופר להוסיף כמה עשרות חדשות, וללהג על מקומות ושיטות הקסם בעולם כאילו אני אקדמאי עם תואר ראשון במאלאזניות.

בתכל'ס, לקח לי חודשיים לסיים לקרוא את הספר. זה סימן רע. לא רותקתי עד הסוף. הכי גרוע: לא התחברתי רגשית לדמויות. כן, את רובן אני "מרגיש". הן יצורים אנושיים מבחינתי עכשיו עם אופי וקול ייחודי משלהן. אבל ממעט מאד מהן אכפת לי, ומאף אחת מהן לא ממש אכפת לי. אולי הפאק בי?

בפיק ברכיים אתחיל לקרוא בקרוב את הספר השלישי בסדרה. כי אם לא ממש אתלהב ממנו כמו כולם, אאלץ להסיק שמשהו בי לא בסדר. בכל מקרה, נראה לי שאסיים את הסידרה עד הסוף. גם אם זה ייקח שנתיים-שלוש. סידרת מאלאזן היא סידרה מאד מיוחדת, אפילו אם היא לא מרעידה בינתיים את סף הרגש אצלי.