שוב בשוויץ. בוחס. פוסט למען נרטיב הבלוג

בסוף מסע קשה הגעתי לשוויץ. התכנון הוא להיות פה כמעט שבועיים. לעבוד בשקט ולעשות עוד צעד לקראת סיום הדוקטורט.

בוחס היא עיירה קטנה בשוויץ. הבית בו אני מתגורר נמצא מאה מטר מהגבול עם ליכטנשטיין.

למה פה? לפני שלוש שנים עשיתי מסע אופניים מברלין למילאן. זקני הבלוג וודאי זוכרים זאת. בדרך עברתי בבוחס. בשיא המקריות פגשתי, בבית קפה, זוג שוויצרי חובב ישראל. התחברנו ונשארנו בקשר אינטרנטי מאז.

לפני שנתיים, בקיץ הראשון של הדוקטורט החדש שלי, הם הזמינו אותי לבוא לשבועיים ללמוד שם. יש להם חדר ריק שמחכה לאורח. לא כתבתי המון על המקום אז, אבל יש פוסט מעורר תאבון על מחלבה עשירה על פסגת האלפים.

שנה שעברה חזרתי על המעשה. שוב שבועיים בבוחס שיוחדו לעבודה בשקט. תרבותית התרכזתי אז בליכטנשטיין. התחברתי עם אנשים משם. קראתי להם בליבי הסיימונים וכתבתי שורת פוסטים קלילה. הנה אחד לדוגמא.

הקיץ? שוב בוחס. הגעתי לפה בעור שיני אחרי סמסטר מפרך. את היומיים הראשונים ביליתי בסוג של מנוחה. עובד לאט, מדווש קצת בהרים. אוכל הרבה, ישן המון, נותן לגוף להתאושש מארבעה חודשים של חוסר מנוחה.

בוחס בשבילי מסמלת את הקיץ. היא מריחה כמו חופש. כמו הרפתקאה. כמו מקום קטן עם אנשים קטנים שמתגלים אלי מדי שנה. המלצרית בבית הקפה מול האגם זוכרת אותי. היא שאלה, 'אתה שוב אצל משפחת מאייר?' והביאה לי את הקפה הקבוע שהזמנתי כל בוקר בקייצים האחרונים.

השנה אתמקד במוזיקה שוויצרית. זה לא שאני מומחה גדול לעניין פתאום, אבל האנשים בחנות המוזיקה המקומית כן מומחים. הביאו לי רשימת האזנה נרחבת. משירי יודליי ישנים עד אלטרנטיב חדש.

מחר חל יום העצמאות השוויצרי. לכבודו יעלה היום מיקסטייפ שירי עם ויודיליי שוויצרים. שבוע הבא נערוך ספיישל אמנים שוויצרים עם אמן ושיר כל יום. יש שם פנינים אמיתיות. ככה זה שמקבלים את הטופ של הטופ של יצירה של מדינה תוך שבוע.

[תזכורת: מחר גם נפגש מועדון הקריאה שלנו!  Leviathan Wakes, זוכרים?]