הטרקטור השחור והפנסיון ביער

[מעלילות הטרקטור השחור]

רציתי לברוח.

מי מכיר את התחושה? החיים סגרו עלי. שום דבר לא הסתדר ואי אפשר היה להתמודד תוך כדי תנועה. לברוח זה בדר"כ לא הפתרון. הבעיות עדיין קיימות כשחוזרים. אבל לפעמים צריך לברוח. בשביל למצוא שקט. בשביל לקבל פרספקטיבה.

קמתי בשבת בשש בבוקר והחלטתי בספונטניות לצאת לדרך.

לא הייתה לי תוכנית אז רכבתי צפונה. אחרי שעה ראיתי שלט: 'שביל אופניים מברלין לים הבלטי'. עליתי עליו.

——————-
כבר סתיו עכשיו ורוחות קרות נושבות. עונת טיולי האופניים כבר הסתיימה.

אין איש מלבדי על השבילים. פה ושם סבא וסבתא ונכדה שמטיילים ביער. אף אחד לא מפריע לי לדהור. אני רוכב כ – 25 קילומטר לשעה. עובר יערות צבעוניים מרהיבים, משקיף על אגמים, מתעלם מכפרים בדרך ורוכב.

על שפת אגם ישבתי לאכול את ערימת הפסטה שלי. הייתי עדיין רעב וקינחתי עם אחד הסנדוויצ'ים. רכבתי עוד שעה ומצאתי עצמי ב – Joachimsthal. נזכרתי שלא שתיתי קפה ועצרתי בקונדיטוריה.

בעלת המקום הגישה קפה גרמני גרוע. היא השוויצה באוסף עוגות מרהיבות. לקחתי עוגת אגסים עם שמנת וציפוי סוכר. היא שאלה לאיפה אני רוכב – הסתכלתי במפה ושלפתי שם משם: אנגרמונדה. שאלתי:

– זה רחוק מפה?
– לא. עשרים קילומטר. אבל כדאי שתצא לדרך. עוד מעט תשקע השמש ולא נעים לרכב ביער בחושך. עונת טיולי האופניים כבר הסתיימה.

יצאתי.
————————

הלכתי לאיבוד ביער והארכתי את הדרך בעשרה קילומטר. בסוף נמאס ועליתי על הכביש שמוביל למקום. הגעתי לשם בערך שעה לפני השקיעה, והתחלתי להסתובב לאט על האופניים.

אנגרמונדה עיירה מאד קטנה. השיא שלה מזמן מאחוריה וכיום היא בגידול שלילי מתמיד. המון מקומות נטושים, כמו ברוב העיירות באיזור הזה של ברנדנבורג. אנשים רוצים לגור או בעיר גדולה או בכפר פסטורלי. אף אחד לא מחליט לעבור לעיירה סתמית של עשרת אלפים תושבים.

מרכז העיר מוקף חומה. בתוכה מצאתי את הכיכר הראשית הרומנטית. באחת הקצוות שלה התחבאה מסבאה: החצר השוויצרית. נכנסתי פנימה.

————————-
בפנים היה הרבה עשן וכמה אנשים. הגילאים נעו בין גברים בני ארבעים עם סרבל עבודה לבני 70-80 עם חליפה ישנה. הזמנתי בירה בבר ושאלתי אם הם משכירים חדרים ללילה. 'לא'. שאלתי אם הוא יודע איפה יש בית הארחה? 'לא'.

שאלותי תפסו את אוזניו של אחד הלקוחות. קשיש עם בירה, סיגריה ושיעול מדאיג.

'פעם, לפני שישים שנה, הם היו משכירים חדרים', הודיע לי. 'כל הבוהמיה של האיזור הייתה מגיעה לפה. הרבה ציירים, נכון?' הוא שאל את הברמן שמשך בכתפיו ואמר 'יכול להיות'. הקשיש פנה אלי שוב

– מה אתה מחפש?
– מקום לישון.
– נראה לי שמשפחת שמדיט משכירה.

הוא החל בשורת הוראות לא ברורה. למרות שרשמית אנגרמונדה היא חלק מברנדנבורג, הדיאלקט שם שונה משאר המדינה. הבנתי שליש מהנאמר. נענעתי את ראשי, חייכתי ואמרתי ש'קצת הלכתי לאיבוד בהסבר'.

אחד הלקוחות האחרים התערב בשיחה. 'יש בית הארחה במורד הרחוב ליד האגם' אמר. 'זה מקום יקר', הקשיש הראשון התווכח איתו. 'זה בסדר' – הפרעתי להם בשיחה. 'אלך לשאול מחירים מאוחר יותר'.

המשכתי לשתות את הבירה בשקט. האנשים ניסו לשאול אותי שאלות, אבל הדיאלקט שלהם הלחיץ אותי ועניתי בלקוניות עד שהם השתעממו ממני.

כל כמה דקות נכנס לקוח חדש למסבאה. הוא ניגש שולחן-שולחן ואומר, 'או! שלום הר מאיירס!'. אומר ונוקש פעמיים על השולחן. כל לקוח כזה עורך סבב במסבאה, נוקש פעמיים על כל שולחן במקום – כולל על זה שלי – ורק בסוף מתיישב.

כשכוס הבירה התרוקנה לקחתי את הציוד וניגשתי לבית ההארחה שעל שפת האגם.
————————–

המקום היה די ריק כשנכנסתי. יש שם גם מסעדה ובר שלידו עמדה אשה גרמנית ומזגה בירה. שאלתי אם יש חדרים – היו. חמישים יורו ללילה. אכן יקר לאיזור אבל אני יכול לעמוד במחיר. הכנסנו את האופניים למחסן של המקום. 'די ריק פה היום', היא אמרה לי. 'יהיה לך שקט. עונת טיולי האופניים כבר הסתיימה'.

היא שאלה אם אוכל איתם ארוחת ערב והשבתי בחיוב. אבל רציתי תחילה ללכת לעשות הליכה באיזור. 'תחזור מהר', בישרה לי, 'אין פה הרבה מה לראות'.

————————-
בשש בערב התיישבתי במסעדה של בית ההארחה לאכול ארוחת ערב מוקדמת. גם התפריט רשום בדיאלקט המקומי ולא הבנתי חלקים גדולים ממנו. הזמנתי 'שניצל בסגנון המבורג' – עם ביצת עין עליו, ובירה. היה מעולה. גרמנים יודעים להכין אוכל גרמני.

שתיתי עוד בירה והחלטתי לפרוש לחדר. הוא היה ממוקם בעליית הגג. קראתי שעתיים, ואז פשוט בהיתי מהצוהר בחדר ברחוב השקט והגשום. הרכיבה, הבירה, האוכל והיום נפלו עלי. בתשע וחצי בערב נפלתי שדוד למיטה.

———————-
בשש בבוקר התעוררתי וירדתי למטה. בית ההארחה היה חשוך ושקט. רק הטבחית הייתה שם. היא אמרה לי 'אתה קם מוקדם! ארוחת הבוקר עוד לא מוכנה!'. אמרתי לה שיש לי סבלנות. היא הביאה לי קפה, ואז די מהר גם לחם טרי, צלחת גבינות וביצה מקושקשת.

בשש וחצי בבוקר סיימתי לאכול. רק אני והטבחית היינו שם ובחוץ עדיין היה חשוך. אבל החלטתי להתחיל לרכב. היא הוציאה את האופניים מהמחסן ואמרה 'שיהיה בהצלחה. צפוי גשם היום. עונת טיולי האופניים כבר הסתיימה'.

———————
הדרך שיוצאת מאנגרמונדה צפונה מהממת ביופיה. היא עוברת דרך שדות ומרחבים ונכנסת ליער. היה שקט מאד – אפילו נהגי המכוניות עוד לא התעוררו.

מי שמתחיל לרכב בשש וחצי בבוקר, חזקה עליו שיסיים את הרכיבה מוקדם מהצפוי. קצת אחרי תשע בבוקר סיימתי ארבעים קילומטר בפרנצלאו. החלטתי שנמאס לי. קניתי כרטיס רכבת וכוס קפה בתחנה. לפני הצהריים הגעתי בחזרה לברלין.

קצת קר, קצת גשום ומחשיך מוקדם. אך אם תשאלו אותי, סוף הסתיו היא אחת העונות המושלמות לטיולי אופניים.