המדף הז'אנרי: זרעים מרים – יאן טרגיליס. גיבורי על ושדים במלחמת העולם השניה!

הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה. לגרמנים יש מדען מטורף שהופך יתומים חמודים לגיבורי על אכזריים. לבריטים? אצילים עם דם כחול שיכולים לזמן שדונים.

מתי לאחרונה נתקלתם בבסיס כל כך מגניב לסיפור? מה כבר יכול להשתבש?

נו, מסתבר שיכול. כי 'זרעים מרים', הספר הראשון בטרילוגיה בשם Milkweed Triptych (שם בלתי תרגים בעליל לדעתי), הוא ספר סביר. לא טוב, לא רע, אלא סביר.

שמח שקראתי אותו, אמשיך לקרוא את שאר הטרילוגיה אבל להמליץ עליו בפה מלא? קשה.

קצת לפני תחילת מלחמת העולם השניה מקבלים הבריטים סרט וידאו צילום מדאיג. נראים בו בני נוער גרמני, עם ראש מגולח, אלקטרודות מחוברות לקרקפתם ובטריה גדולה על גבם – עושים דברים קצת מוזרים. למשל? מעלים דברים באש בעזרת הידיים. או נעלמים. או מרחפים באוויר. כל זאת בתקופה בה אפקטים כאלה היו כמעט בלתי ניתנים להפקה בצורה משכנעת.

באותו הזמן הנאצים דואגים כי… סתם. צוחק. הנאצים לא דואגים מכלום כי הם הנאצים ומי יכול עליהם? למרות שמסתבר שהם צריכים לדאוג; הבריטים פונים לבן משפחת אצולה עתיקה וחוקרים את הידע הנסתר שלו לזימון שדונים.

אקסמן נאצים נגד שדים בריטים. נשמע כמו חלומו הכחול של כל גיק, לא? בעיקר שהכל כתוב לעילא ולעילא; גיבורי העל הנאצים, עם הלו-טק שלהם גורמים לכם להריח את ריח הבטריה השרופה בכל פעולה על טבעית שהם עושים. השדים הבריטים מרגישים מפחידים מאי פעם ומגיעים עם ריח דם.

הטקסט מכניס אתכם לעולם הספר. גורם לכם להיות "שם". סוכנים חשאיים במלחמת העולם השנייה שנלחמים מול דברים לא מובנים. כל כך מתבקש וקל להפוך את הספר לסרט.

אולי פה בדיוק נתונה הבעיה שלו; הספר מרגיש יותר כמו שובר קופות מודרני מאשר ספר טוב. ה"אפקטים" אמינים, העולם מגניב ברמות אחרות – וכל זה בא על חשבון העומק. בנקודה זאת הוא מזכיר את Boneshaker של שרי פריסט. ספר זומבים בסיאטל במאה ה – 19 שעשה יותר מדי רעש לפני כמה שנים.

העלילה לא פשוטה, אבל גם לא ממש מעניינת. אין אפילו נקודת הברקה אחת שגרמה לי לרצות להמשיך לדפדף לעמוד הבא. הכל "בסדר" כזה, נורא הגיוני. קוראים ומהנהנים ואומרים 'כמה מגניב' וממשיכים הלאה כאילו הרגע ראיתם את הסרט האחרון של סופרמן.

הדמויות מאד אמיתיות. לכל אחת יש שפה ונפח משלה. אבל מעניינות? לא ממש. זה דבר אחד לכתוב דמות עגולה ואמינה, ודבר אחר לגרום לקורא להיקשר אליה רגשית. בסעיף השני נופל יאן טרגיליס לגמרי.

אז לקרוא או לא לקרוא? בתור ספר שעומד בפני עצמו קשה להמליץ על 'זרעים רעים'. מחכים שם בחוץ דברים יותר ראויים לקריאה. אבל בתור חלק מטרילוגיה שאולי תשתלם בהמשך? לאיודע. תנו לי עוד כמה חודשים ואחזור לפה עם התשובה.

[תוספת: יאן טרגיליס הוא חלק מקבוצת הכתיבה של ניו מקסיקו. עוד חברים שם: החבר'ה שכתבו את Leviathan Wakes וכמובן ג'ורג' ר.ר. מרטין ידידנו. מה שיפה זה שנראה שכל הספרים של אנשים מקבוצת הכתיבה כוללים על העטיפה איזה המלצה של מרטין (כולל הספר הזה). מאד אמין]