המדף הז'אנרי: גבעת ווטרשיפ – ריצ'רד אדמס

על העטיפה של גבעת ווטרשיפ מוצגת חבורת ארנבים מתוקים על רקע כפרי. בשורה הראשונה של הספר, מגיע אחד הארנבים, חומש שמו, למועצת הארנבונים, וצועק: 'סכנה! סכנה! היה לי חזיון שכולנו בסכנה! חייבים לעזוב את המחילה שלנו!'.

כולם צוחקים על תמימותו של חומש, ואומרים 'אווווווווו!', כי ארנב קטן שצועק 'סכנה! היה לי חזון!' זה הדבר הכי חמוד מאז המיניונים. לשלושה עמודים שלמים אנו מקבלים את האשליה ש'גבעת ווטרשיפ' הוא ספר ילדים חמוד על הרפתקאותיהם החמדמדות של ארנבים מתוקים.

… ואז מגיע העמוד השלישי. הארנבים שמאמינים לחומש ורוצים לעזוב את המחילה נקלעים לקרב עם המשמר הצבאי של המחילה. יש דם, דמעות, פציעות ונכות קלה, ופתאום אתה אומר לעצמך 'רגע? מה קורה פה? זה ספר לילדים זה?! באפוקליפסה עכשיו יש סצינות קרב פחות בוטות!'

זוהי גבעת ווטרשיפ. ספר רציני ודרמטי על ארנבים.

[מקור]

העלילה של הספר מתמקדת בארנבים שמאמינים לחומש, ועוזבים יחד איתו את המחילה לחפש את מזלם בעולם. בדרך הם עוברים שורת הרפתקאות. בהתחלה זה מרגיש כמו אוסף של סיפורים קצרים, אך ככל שהספר מתקדם, וכל ארנב מקבל דמות מלאת נפח משלו, מתחבר הכל לסיפור אחד מודבק היטב.

הארנבים של גבעת ווטרשיפ הם לא בני אדם. הם ארנבים. הדאגות שלהם הוא לברוח מינשופים ולחפור מחילות ולמצוא גזר טרי.

מצד שני, הם גם לא ארנבים פשוטים; יש להם מוח של בני אדם. הם חדי מחשבה, פילוסופיים, פוחדים, מתאהבים וחולמים בהקיץ. הם כמו בני אדם שנהפכו לארנבים, ועכשיו נאלצים להשקיע את כל יכולות המוח האנושי בבעיות היום-יום של הארנב המצוי.

לוקח זמן להתרגל למצב המוזר. לארנבים שהם לא ארנבים אבל גם לא בני אדם. לעלילה לא שגרתית של ספר ילדים עם טון של מבוגרים.

בכמה עשרות העמודים הראשונים של גבעת ווטרשיפ חשבתי שזה ספר כתוב-היטב, אבל קצת משמים. אחרי זה, כשהתרגלתי אליו, חשבתי שהוא ספר חמוד, אבל חסר לו את המשהו הזה שגורם לספר להיות יצירת מופת.

איפושהו באיזור העמוד ה – 200, זה נפל עלי. התאהבתי בארנבים, לא יכולתי להפסיק לקרוא על הרפתקאותיהם, ובאיזשהו שלב לקראת העמודים האחרונים נפל עלי החשש ש'אוי! זה עוד מעט נגמר!'

גבעת ווטרשיפ הוא ספר יוצא דופן. לוקח קצת זמן להתרגל אליו, אבל ברגע שמתרגלים, הוא הופך ליצירת מופת של ממש. לא פלא שהוא כבר ארבעים שנה נחשב למופת כתיבה של פנטזיה.