יוסף החומוסייה, פרדס חנה-כרכור (סיפור קיבוצי לירי עם חומוס בצידו)

ברחנו לקיבוץ.

במקור האורחת מברלין הייתה אמורה ללון אצלי בתל אביב, אך רעש המכוניות הטריד אותה והיא לא עצמה עין כל הלילה. יום לאחר מכן סידרנו לה דירה נהדרת ברחוב הרצל; הסיפור חזר על עצמו: רעש עירוני ואפס שעות שינה. התלוננתי שהיא עושה לי 'פרשנות מודרנית לאגדת הנסיכה על העדשה'.

בשישי בבוקר הייתה הבחורה על סף אפיסת כוחות ופאניקה. חבר מסר לי שהבית שלו בקיבוץ בשרון פנוי לכמה ימים. ברחנו לשם לצורך מקלט.

שנינו אנשים עסוקים; איש איש בעבודתו הוא. אני מתעורר כל בוקר שעתיים וחצי לפניה ומתחיל לעבוד. היא מצטרפת אלי לקפה השני ולארוחת בוקר לאחר היקיצה.

אחרי זה נוצרת שיגרה. עובדים שעה, הולכים לטיול בשדות לחצי שעה. עובדים עוד שעתיים עד שמישהו מבשל ארוחת צהריים. עוד כמה שעות עבודה, הליכה בטבע עם השקיעה – שעתיים עבודה ואז מכינים סלט, פותחים בקבוק בירה ורואים סרט. "אני מרגישה כמו בחופשה" היא אמרה.

————————-
באחד הימים מצאנו מצלמה ישנה בקיבוץ. היא חלק מעזבון של קשישה שנפטרה לא מזמן. הבחורה הציעה לקנות פילם ולצלם עם המצלמה העזובה בקיבוץ. סוג של התחלה של פרוייקט אמנות. קפצנו לחנות צילום בפרדס חנה. עשר דקות נסיעה.

האיש בחנות הצילום פירק את המצלמה לגורמים. "זו מכונה נהדרת. יוצרה ב – 1965 ועובדת כמו רולס-רויס ישנה". הוא מכר לנו סרט צילום בשלושים ש"ח, ושלח אותנו לקנות בטריה בחנות חשמל במעלה הרחוב.

שאלתי אותו איך מגיעים לחומוסיית הבלו באס. הוא הסביר, ואז הוסיף, 'למה שלא תלך לחומוס יוסף? פחות מוכר, אבל יותר מוצלח'. שמרתי בלב. בחנות החשמל היו שני מוכרים ולקוחה. הם גם שלחו אותנו ליוסף, ואמרו שזה "סוד מקומי". שאני אפספס סוד מקומי? הלכנו עד סוף הרחוב ונחתנו, בשתיים אחה"צ, בחומוס יוסף.
———————

חומוס יוסף היה חצי ריק בשעה הזאת של היום. במטבח, מאחורי הסיר, עמד בחור עם מראה חסידי; ישר הצמדתי לו את השם 'יוסף'.

הזמנו חומוס-גרגירים, חומוס-טחינה ופעמיים לימונדה. המחיר של שתי המנות היה 20+ ש"ח, ממש סטנדרט תל אביבי. רצינו בכלל חומוס פטריות, אבל אלו כבר נגמרו.

ואז.. חיכינו. וחיכינו. וחיכינו. לקח המון זמן מאיזשהי סיבה עד שהמנות הגיעו – משקיעים שם במטבח ביוסף – אבל כשהן הגיעו, היה… גן עדן.

הכנסתי שני גרגירי חומוס לפה. הם נמסו על המקום. החומוס עצמו היה חם קצת. מנה גדולה של משחה קלילה ומתובלת בעדינות. זה מסוג החומוסים שצריך לעצור עצמך לא לטרוף מהר מדי – כי אחרת מקבלים כאב בטן.

יש משהו קסום בלאכול חומוס טוב בחצר מכוסה יריעות ניילון בפרדס חנה. משהו הרבה יותר קסום ממה שכל חומוסיה במרכז יכולה להציע. בסך הכל הכולל, של החוויה, הסיפור, המיקום והחומוס עצמו, חומוס יוסף היה המוצלח ביותר שאכלתי החודש. מקווה לשוב לשם.

————–
ולבחורה? לבחורה שלום.

[יוסף החומוסייה.  החרובים 7, פרדס חנה. ביקורת נוספת]