המדף הז'אנרי: Red Rising – פירס בראון

בפורום תפוז תיארו את Red Rising כמשחק של אנדר פוגש את משחקי הרעב. מבקרים אחרים אמרו שהוא שיר של קרח ואש בגרסת העתיד הדיסטופי. לדעתי? זה בכלל מנהרה בשחקים בשילוב משחקי רעב.

מה שברור זה ש – Red Rising נותן הרגשה של ספר גדול.

[הספר באמזון]

מה זה ומי זה "אדום עולה"? ספר שלמרות ששמו מזכיר  שיר עידוד של הפועל ת"א, קיבל ים של הייפ השנה?

Red Rising הוא סיפור של משחק הישרדות ("משחקי רעב") בעתיד דיסטופי במאדים. השחקנים הם חבורת נערים שמשאירים אותה להקים תרבות משלהם ("מנהרה בשחקים") עם גיבור שהוא המבריק בדורו ("המשחק של אנדר" או "שדה קרב ארץ").

העניין הוא שהגיבור הוא מהמעמד ה"אדום". המעמד הנחות ביותר ביקום. שאר השחקנים הם 'זהובים'; המעמד הגבוה ביותר (מעניין שאין מעמד 'שחור' ו'לבן'. פוליטיקלי קורקט זה מעפן!).

מי שנולד זהב, לא צריך להסביר עצמו למעמדות אחרים. הוא המעמד השליט. בעזרת סדרת ניתוחים משפרים, הזהובים נראים ומתפקדים כמו אלים יווניים. איך משתלב ביניהם האדום? הוא מתחזה לזהוב ובעצם זומם מרד מעמדות.

המעמד הזהוב מחונך מגיל צעיר לעקרונות דרווניסטיים. רק החזק שורד, ורק החזק ביותר שולט. כוחו של אדם הוא בשליטה עצמית. אפס רחמים. חוסר מעצורים בדרך להשגת המטרה. Red Rising לוקח את העקרונות האלה לקיצוניות חדשה, ויוצר את אחד הספרים האכזריים שיש.

ברגעים מסויימים נדמה ש Red Rising מתכוון להגשים את יצירת המופת שהוא אמור להיות. זה קורה בערך בין רבע הספר לסוף השלושת-רבעי שלו.

אבל אז משהו מתפספס. האכזריות והאלימות עולות דרגה, והספר מתחיל להרגיש כמו פאן-פיקשן. אתם יודעים, יצירת חובבנים בה הסופר יכול לעשות איזה טוויסט שבא לו, באיזה צורה מדממת שמתחשק לו, לכל דמות בסיפור; כי העלילה לא באמת חשובה.

ב Among Others ג'ו וולטון טוענת שאורסולה לה-גווין מיוחדת כי היא כותבת דמויות שמתאימות לייקומים שלו. ככה זה גם ב – Red Rising. אני לא חושב שפירס בראון בחור אכזר חובב אלימות. אני כן חושב שהעולם שהוא ברא דורש טיפוסים חסרי מעצורים. אלו לא אנשים שקיימים כמעט במציאות שלנו. אבל במציאות של Red Rising? הם מתבקשים.

את כל שלל הדמויות חסרות המעצורים הללו, כותב פירס בראון במקצועיות מרשימה. המשחק ההמוני מאוכלס במאות שחקנים. כל אחד ואחד שמוזכר בספר מקבל אישיות מובחנת משלו. אישיות מרתקת במקרים רבים.

Red Rising מתחיל לאט, אבל מרגע שמתחיל המשחק, העלילה הופכת לרכבת הרים של אירועים. אני מתחיל לחשוב שיש דבר כזה 'סופר שיודע לכתוב משחק דמיוני'. סוזן קולינס ממשחקי רעב היא מלכת הז'אנר, אבל פירס בראון נושף בעורפה קרוב-קרוב.

רק שכמו במשחקי רעב, קשה להאמין איך המשחק נכנס לשאר הטרילוגיה של 'אדום עולה' (שטרם יצאה). יותר סביר שנקבל אופרת חלל של מרד (עקוב מדם). היות וההצטיינות של הספר היא בתיאור המשחק הדמיוני, קשה להאמין שההמשכים יהיו באותה הרמה.

Red Rising הוא ספר שמתבסס על רעיון מעולה. יש בו דמויות פנטסטיות ועלילה מותחת עד מצמררת. הכתיבה יוצאת הדופן בזמן הווה ('אני יורה בו', במקום 'יריתי בו') תורמת למתח. כמו סרטי באטמן של טים ברטון, הקורא פה מרגיש שכל רגע יכולים להישבר כל הגבולות. כל רגע הכל יכול להתפוצץ.

אבל 'אדום עולה' לוקח את זה צעד אחד רחוק מדי. צעד אחד אכזרי מדי, שמאבד את האמינות.

מה יצא? שבמקום לקבל יצירת מופת מודרנית, קיבלנו "סתם" ספר טוב מאד. זה המון, כן?  אך למרות ש – Red Rising ספר מומלץ(!!), סיימתי אותו עם תחושת פספוס.

(ביקורת על ספר ההמשך)

[Red Rising – פירס בראון (אמזון). 401 עמודים. 2014]