חומוס אבו שוקרי, אבו גוש

נתחיל מהאמצע: אני לא בטוח איפה אכלתי. כלומר, אני יודע איך נראית החומוסיה בה אכלתי. כך:

ואני יודע שקוראים לה אבו שוקרי. רק שהחומוסיה הספציפית הזאת ממוקמת באבו גוש. יישוב שהוא כמו ארץ הפלאות: לכל החומוסיות יש את אותו השם, ואפילו העובדים נראים נבוכים כששואלים אותם איזו מהאבו שוקריות בדיוק היא זו.

כדי לסכם את הסיפור: אכלתי בחומוסית אבו שוקרי שבדרך השלום. המפה סיפרה לי שאני יושב במספר  15 (אליו רציתי להגיע, בעקבות שוקי), אבל המלצר בכלל טען שזה מספר 59. הייתי יכול, כמובן, להפוך שולחנות ולהיכנס לתיגרה עם רב-הטבחים בנידון. אבל הייתי מנומנם מהחומוס וויתרתי על הרעיון.

במקור הגענו בכלל לישוב יד השמונה. זה ישוב פיני, בשילוב יהודים אוהבי-ישו (לא בקטע הזה, יא סוטים) שיושב לו, קטן שקט ובודד, ליד אבו גוש מאז 1971.

רצינו לבדוק אם יש אופציה להתנדב בישוב. למה לא בעצם? כל כך רגוע, יפה ושליו. 'סתכלו בתמונה למטה, לא מתאים לכם להתנדב שם?

קיבלנו עותק של טופס המתנדבים. עיקרי הדברים בו הועתקו מהקוד האתי של מאה שערים: אסור סקס, בסיס שלישי, שני, ראשון, נשיקות וחיבוקים בציבור. בטח ובטח שאסור לארח גבר או אשה ללילה, וגם אסור לפלרטט עם מתנדבים אחרים.

חיפשנו חומוס לעכל איתו את כל הגזרות הללו.

בתמונות למעלה אתם רואים את החומוס שהזמנו (אחד חומוס-גרגירים אחד חומוס-בשר). הוא מהוקצע מאד, קצת כבד, גרגירים רכים, וטעם של תיבול עדין וטיפל'ה חמצמץ. נחמד מאד, אבל לא משהו שבשבילו מזריחים עד אבו גוש. הבשר היה כמו החומוס: פשוט שם. לא מצטיין ולא מאכזב.

מצד שני, תראו את זה:

כדורי פלאפל. הם אפילו לא כאלה כדורי פלאפל חתיכיים: כולה קטנטנים וירקרקים. אבל איכשהו, הם היו הפלאפל הטוב ביותר שאכלתי אי פעם! או לפחות בשנה האחרונה (מי זוכר לפני זה?). פריכים מבחוץ (ולא שמנוניים), ובפנים, מעדן עיסתי ירוק של גרגירי חומוס ופטרוזיליה.

בשביל חומוס, אני כבר לא בטוח שאחזור לפה. אבל עבור פלאפל? בשביל להכין את הבטן בפעם הבאה שאבדוק חומוסיה באבו גוש? אחזור גם אחזור. ואפילו אקח קופסה נוספת הביתה.

(הערה: במקור היו עשרה פלאפלים על הצלחת. נזכרתי לצלם רק באמצע האכילה)

[חומוס אבו שוקרי. דרך השלום, אבו גוש]