המדף הז'אנרי: Golden Son – פירס בראון
גרמניה היא ארץ עם שלוש מעמדות. בגיל צעיר מקטלגת המערכת את האנשים ושולחת אותם לבית הספר המתאים למעמד. בדרך כלל זה אותו המקום בו היו ההורים.
יש בית ספר כללי, מקצועי וגימנסיה.
בכללי מסיימים ללמוד בגיל 15 והולכים לעבוד כמלצרים או מוכרים בחנות רהיטים. במקצועי מצטרפים לגילדה ונעשים בעלי מלאכה. בגימנסיה ממשיכים לאקדמיה או להיות אנשי רוח שיכורים בקרויצברג.
אפשרי לעבור ממעמד אחד למשנהו לאחר שהם נקבעו, אבל המערכת עושה הכל כדי להקשות עליך. צריך אופי מברזל כדי לעמוד בכך.
—————————–
בטרילוגיית Red Rising (ש – Golden Son הוא הספר השני שלה) המצב הזה מוקצן. אנשים מהונדסים גנטית כתינוקות כך שיראו שייכים למעמד כלשהו. לזהובים למשל, המעמד השליט, יש עור זהוב.
אי אפשר לעבור ממעמד למעמד. מי שנולד אדום, המעמד הנמוך ביותר, נשאר "דפוק" כל חייו (הקצרים).
אלא אם כן הוא דארו (Darrow). דארו עבר סדרת טיפולים, שלא אמורים להיות אפשריים, שהפכו אותו מאדום לזהוב. מטרתו? להפיל את משטר המעמדות.
את הספר הראשון בטרילוגיה אהבתי, עם הרבה "אבל". הוא היה בוסרי מדי. השליש הראשון שלו היה משעמם, השליש האחרון? אכזרי מדי. בין לבין היה סיפור מהפנט של משחק הישרדות דמיוני, סטייל משחקי רעב. זה הפך את הספר ל'טוב', אבל לא מדהים.
את דעתי על Golden Son, ספר ההמשך, הרבה יותר קל לסכם: הוא פשוט ספר פנטסטי.
Golden Son מתרחש שנתיים אחרי הספר הראשון.
דארו כבר לא אל כל-יכול בין נערים. עכשיו הוא "סתם" צעיר מוכשר להפליא. ילדי ארס, שיצרו את דארו, מבעבעים את המהפכה עם סדרת פיגועי טרור. יש חוסר יציבות. מריחים מלחמת גלקסיה בפתח.
פירס בראון עבר תהליך התבגרות מואץ בין שני הספרים.
החסרונות של Rising Red פשוט.. נעלמו. ב – Golden Son אין חצי רגע משעמם, ומדד האכזריות ירד. אם כי זה עדיין ספר בו חותכים אנשים כמו שבמאפיה חותכים לחם.
אבל בראון לא רק תיקן פגמים! הוא גם הוסיף אלמנטים לכתיבה. הספר מצחיק לפעמים (ד"ש ל – comic relief, סוורו), מרגש (עם סצינה אחת עדינה ומדהימה) ועמוק. כן, עמוק. מלא דיאלוגים ודיונים ואם בסוף הספר לא תשוכנעו שכל האנשים נולדו שווים אז משהו דפוק בכם.
סוג הסיפור השתנה לגמרי. את הספר הראשון השוו למשחקי רעב (כמו שעושים עם כל סיפור עתידני על משחק דמיוני מלא הרג) או למשחק של אנדר (כמו שעושים לכל ספר בו הגיבור גאון חף-מפגמים שנועד לשנות את העולם).
הספר השני הוא בכלל אופרת חלל. הוא מתאר, בצורה תמציתית אך מלאה, מלחמת גלקסיה כוללת בכל מערכת השמש. למה להשוות אותו עכשיו? מלחמת הכוכבים? The Expanse? היפריון?
כמו בספר הראשון, יש כאן גלריית דמויות אדירה. כל אחת מאופיינת בכמה משפטים, ואיכשהו מקבלת אופי שלם עגול.
למי לא מתאים Golden Brown? למי שמחפש מד"ב טכנולוגי ורעיונות. פה הטכנולוגיה היא קסם. לצדק יש יערות עד ענקיים, וחלליות טסות בהוקוס-פוקוס מחגורת אסטרואידים אחת למשנתה.
זה מד"ב סוציולוגי. על חברה נוקשה שיכולה להיווצר בעתיד. על אנשים שאיבדו את הרחמים למען מה (שהם חושבים) הכרחי להשרדות המין האנושי.
Golden Brown הוא ספר סוחף. ספר שמתחילים בבוקר ומסיימים באמצע הלילה עם לב פועם מאנדרנלין. הוא ספר מאד אינטנסיבי ודרמטי. ספר שמדגיש את ה*אופרה* באופרת-חלל.
[Golden Son – פירס בראון (אמזון
נרשם (אם כי התחלתי את הראשון, זה לא רע אבל ממש לא התרשמתי אז הנחתי קצת בצד בינתיים…)
ההתחלה של הראשון כל כך לא מלמדת על ההמשך שלו שזה מדהים.