האיש החברותי ביותר בעולם (יומן מסע מברלין לקורנוול). פרק ה': מברייטון לפורטסמות'

[פרקים קודמים]

יצאנו מברייטון דרך החוף.
ג'ון התלונן: 'נמאס לי מהרוח. למה אנחנו רוכבים לאורך החוף?'

עזבנו את קו החוף.
ג'ון התלונן: 'למה אנחנו בדרכים צדדיות? בוא נעלה על הכביש הראשי'.

הדרך מתפתלת, פניה-ימינה פניה-שמאלה. אנחנו חולפים דרך כל הדרכים הצדדיות. חולפים ליד שדות, בתי קפה עם ארוחת בוקר בריטית (טוסט, בייקון ושעועית) והמוני פאבים קטנים ציוריים.

ג'ון המשיך להתלונן בכל צעד ושעל. 'תרגיע, צ'פמן' התעצבנתי עליו. 'אנחנו בחופשה!'

המשכנו לכביש קטנטן מתפתל בין שדות. 'אתה בטוח שאנחנו בדרך הנכונה?' שאל ג'ון. 'הוא סימן לשוטר עם אופניים שרכב שם לעצור וביקש הכוונות.

'או כן,' ענה השוטר, 'אתם בדרך הנכונה. תמשיכו ישר, ימינה בבית מרקחת, שמאלה בפאב נחמד בשם The Murrell Arms (תעצרו שם לבירה!), ואז תמשיכו ישר'.

השוטר עלה שוב על אופניו והעיר, 'הרסתם לי את מומנטם הרכיבה. בטח יש פה איזה עילה לפשע שאפשר לתת לכם קנס בגללו'. הבריטים האלה, תמיד מתבדחים.

האירוע גרר גל של בדיחות פנימיות מצידנו. ג'ון התחיל לחייך והפסיק להתלונן. אבל אז הגיע תורי להחמיר את המצב:

'זוכר איך התלוננת כל הזמן היום?' נזפתי בו.
'אתה צריך להיות יותר רגוע' חינכתי אותו.

'אתה צריך ככה, מייט' ו'אתה צריך להפסיק לעשות ככה, מייט'. עיצבנתי אותו עד שהוא חזר להתלונן.

—————————

בצ'יסצ'סטר עצרתי לקנות גלידה. לקחתי טעמים בריטיים: פאדג' שוקולד וטופי-קרמל. ג'ון ישב על הרצפה באמצע הרחוב עם פרצוף ממורמר.

התיישבתי לידו:
'זה מקום יפייפיה' אמרתי. הוא הסכים.
'הדרכים שעברנו היום נהדרות' הוספתי. הסכים שוב.
'הגלידה ממש טעימה' סיכמתי. 'למה אנחנו רבים כל הזמן, מייט?'

הוא קרץ לי בתשובה, והלך לקנות גביע לעצמו.

העניינים בינינו השתפרו. רבנו רק פעם נוספת בשעתיים הבאות לפני שהגענו לפורטסמות', מדוושים את סוף הדרך בגשם שוטף.

—————————

טוק טוק. דפקנו על הדלת בפורטסמות'.

את הדלת פתח ג'רום. גבר כבן שישים פלוס. בקאוץ' סרפינג הוא תיאר עצמו כפילוסוף. במציאות הוא עמד מולנו, לבוש רק תחתוני סבא קטנים עליו במידה. הוא אמר במבטא מונטי-פייטוני: "האאאלוווו".

ג'ון לחש לי בשקט, 'טוב, זה הולך להיות מעניין'.

ג'רום הציע לנו בירה. הוא מכין אותה בעצמו. הוא סיפר שחי כמה שנים בצ'כיה, ואז כמה שנים בגרמניה. 'בסוף עברתי לצפון אנגליה. חייתי שם כמעט עשרים שנה'.
– עבדת?
– לא. קיבלתי כסף מהממשלה. העמדתי פנים שאני משוגע אז נתנו לי כסף.

('למה הוא אומר 'העמדתי פנים'?' לוחש לי ג'ון באוזן)

לפורטסמות' עבר ג'רום ממש לא מזמן. 'זה מאד עצוב למען האמת' הוא סיפר בטון אגבי. 'זה הבית בו נולדתי. אמא שלי חיה פה, עד שבחג המולד האחרון היא מעדה בחצר. שכבה יומיים בחוץ בשלג לפני שמצאו אותה מתה'.

'גם אמא שלי נפטרה בחג המולד', ג'ון ניסה ליצור קשר. ג'רום גילה אפס עניין בפרט הזה.

ישבנו ושתינו בירה. החשיך, אבל ג'רום לא מאמין בלהדליק חשמל, אז שתינו בחושך. מדברים על נושאים פילוסופיים ברומו של עולם. כל נושא מתובל בהומור המאד בריטי של ג'רום.

בדקתי את התחזית. היא אמרה שעומד לרדת גשם כבד ביומיים הבאים.
'למה לכם לרכב בגשם? תישארו פה עוד לילה ותקחו רכבת כדי לפצות על הקילומטרים שלא רכבתם' הציע ג'רום. 'תוכלו לראות את פורטסמות". הסכמנו.

לקראת חצות הלכנו לישון. אני על מיטה קטנה, וג'ון על מזרון על הרצפה.

—————————

קמתי בבוקר לפני ג'ון עם מצב רוח מרומם.

המיטה נהדרת. הבית ציורי. המארח טיפוס מהסרטים. יש לנו מנוחה היום, הולכים לגלות את פורטסמות' ולמצוא בה הרפתקאות חדשות.

מצב רוחי השתפר אפילו עוד יותר כשירדתי למטה, וג'רום, שבדיוק הכין ארוחת בוקר, שאל אם ארצה ביצת עין.

איזה יום נהדר זה הולך להיות.

—————————

ג'ון התעורר שעה אחרי במצב רוח נוראי.

היו לו סיוטים על הוריו כל הלילה, והוא לא הצליח להירדם. הוא שונא את הבית של ג'רום ושונא את פורטסמות' ורוצה לעוף מפה.

כשירד למטה, ג'רום הודיע לו שהוא 'פספס את ארוחת הבוקר, אבל מוזמן להכין משהו לעצמו'.

באותו הרגע ג'ון צ'פמן, האיש החברותי ביותר בעולם שכולם אוהבים, החליט שג'רום שונא אותו.

ברגע שנשארנו לבד הוא אמר לי:
'אני עוזב מייט'.
'אבל יורד גשם!'
הוא משך בכתפיו, 'לא יכול להישאר פה. סורי. אני צריך להיות לבד. לשרוף את הגוף. לשחרר קיטור'.
'קדימה, תשאר. נלך לעיר, נשתה בירה, נאכל אוכל רע, נפגוש אנשים, יהיה כיף'.
'אני עוזב, מייט'.

קבענו להיפגש עוד יומיים באקסטר. 250 קילומטר מפה.
'אין מצב שאתה רוכב את המרחק הזה ביומיים בגשם' אמרתי לו.
ג'ון משך בכתפיו, 'נראה לי דווקא שכן. אני צריך לשחרר קיטור'.

הגשם ירד בעוז. ג'ון לבש שכמיה, מכנסי גשם, שם ניילונים על הנעליים ויצא לדרך.

נשארתי לבד.